פרק 17 - מענה רך

אגריפה ברזאני נכנס למשרד של פליסיה בן שבת. הוא נראה מדולדל חיוור וכפוף מהרגיל. דחליל אחרי הגשם.

"אנחנו צריכים לדבר" אמר.

"דבר" אמרה פליסיה בלי להסיט את ראשה לכיוונו.

"לא כאן, בחוץ"

פליסיה הפנתה את ראשה ופרצופה העכברי משהו אמר פליאה קלה. "למה?, מאזינים לנו?"

"לא פליסיה, למרות כל תאוריות הקונספירציה שלך, אף אחד לא מאזין לאף אחד אחר בלייף אנטרפרייז". 

"אז אתם רוצים לומר שתפסתם את כל המחתרת השניה, מליון איש, בעזרת טלפתיה?" 

"בפעם השמונים, פליסיה, לייף אנטרפרייז לא תפסה אף אחד, לא היה לנו שום רצון להתערב בתכניות שלכם שהיו סודיות כמו פיל עם קלקול קיבה, אותנו זה לא עניין. מי שתפס אתכם היו הממשלות, שחוקקו חוקים ברורים לגבי חבלה בלייף מטר". 

"מה שתאמר, הארגון שלך הוא בעצם ארגון צדקה ומיליון לקוחות לא מרוצים הם בכלל לא פגיעה במאזן הכלכלי של התמנון רב הזרועות ורב החסד ששמו לייף אנטרפרייז, יוצאים החוצה?" 

אגריפה ציין לעצמו שאלמלי מה שעמד לעשות, הוא היה בשמים מהתקדמות חוש ההומור של גוש הסחוסים, השרירים והעצמות הזה. 

אגריפה ופליסיה עלו על הרכבת בתחנת "דימונה מרכז", ירדו בתחנת "לב מדבר" והלכו את הקילומטר האחרון עד לנקודת התצפית על מכתש הקטן.

"אני לא מבינה, אתה מאמין שכאן אי אפשר להאזין לך כי זה נראה לך מקום מבודד?" 

"די עם ההאזנות, פליסיה, יקירתי, פשוט רציתי לצאת קצת מהמשרד למקום יפה, הבאתי גם סלסלת אוכל ובקבוק יין לארוחת צהרים" 

"יופי, ומה עכשיו?" 

"פליסיה, מה אומרים ההורים שלך על כל הענין?" 

"איזה ענין?" 

"זה, שאת יצאת מהכלא ועובדת עבור לייף אנטרפרייז, זה שאת הולכת למונגוליה" 

"אני חתומה על חוזה סודיות, זוכר?" 

"אז מה?, אמרת בעצמך שהכל קשקוש, אין לנו דרך לאכוף את זה כי אין לך לייף מטר" 

"בכל זאת, הם לא יודעים על שום דבר מזה, הם חושבים שאני עדין בכלא" 

"לא דיברת איתם אפילו פעם אחת מאז שיצאת? לא ראית אותם?" 

"לא, אגריפה, אנחנו בדימונה, הם גרים בירוחם ובכל זאת לא הלכתי לראות אותם" 

"למה?" 

"לא רוצה לראות אותם, זה כל מה שאתה צריך לדעת, יש משהו אחר שרצית לדבר עליו?" 

"פליסיה, מחרתים את נוסעת למונגוליה. רציתי לעבור על עיקרי הדברים. איך את מגיעה לשם?"

"רכבת מכאן לחיפה, מחיפה לבירות, מבירות לדמשק, מדמשק לטביליסי, מטביליסי לרוסטוב, מרוסטוב לאופה, מאופה לאקטובה מאקטובה לאוסקמן מאוסקמן לאולן באטור ומשם אני לבד."

"איפה את פוגשת את ציוד התקשורת?"

"בקאראקורום ימתינו לי נקודות החיבור החוטיות ומחשב לתפעול התקשורת. משם ודרומה כבר מתחיל איזור השליטה של צ'ינגיס חאן"

"מהו המידע שיש להשיג, לפי סדר עדיפות?"

"מה קרה לגדוד שנשלח, אם וכיצד הושמד, דרכי המיסוך ואפשרויות לחבלה בהן, האם יש שם כת, מה גודלה והסיכוי לאירוע בסגנון ג'ונסטאון 1978"

"מתי מסתיימת המשימה?"

"השגת כל המידע או הסרת המיסוך" 

"בסדר, זה נראה לי הכל. רוצה לאכול משהו?" 

פליסיה התהלכה קצת על האדמה הטרשית, הרימה אבן קטנה וזרקה אותה בכוח אל מעבר לשפת המכתש.

"אגריפה, אני הולכת למות, נכון?, אני אגיע לשם והם יראו אותי מקילומטרים ויהרגו אותי".  

 "אני לא יודע, פליסיה"

קולו של אגריפה נשמע אפור כמו הפרצוף העייף שלו, הוא נאנח והוסיף:

"אני מצטער פליסיה, באמת שאני מצטער שזה יצא ככה. את היית יכולה להיות העובדת המוערכת ביותר בכל לייף אנטרפרייז. התמונה שלך היתה צריכה להתנוסס לצד זו של מארנהוף כץ. אחרי הכל, את קיבלת את הלייף מטר כקופסא שחורה והצלחת להנדס אותו לאחור לגמרי בלי שום מידע מבפנים. את שילוב של סוס עבודה וסוס מירוץ שלא מרפה ולא מוותר עד הגמר. לא ראיתי אף אחד בעולם עם משמעת, נחישות וחכמה כמו שלך והנה עכשיו אני שולח אותך למות סתם. סתם כי לא היה לך כוח לסבול את בית ספר, סתם כי היית עסוקה במלחמה בטחנות רוח מדומיינות, סתם כי לא שמנו לב אליך בזמן"   

פליסיה שמעה מחמאות שלוש פעמים בחייה עד כה. לא מחמאות כאלה שמקבלים ילדים קטנים על הישגים פעוטים, לא דברים ששומעים ויודעים שאינם באים מהלב אלא כי מישהו רצה להיות מנומס, לא המשפטים האלה של המורה שבעצם אומרים עליך שאת טיפשה מעבר לכל דמיון, אלא מחמאות אמיתיות של אדם שחשב שעשית עבודה טובה.

הפעם הראשונה היתה כשאביה, עמרם, החמיא לה על הקריאה בתורה. זו היתה פרשת וישב והיא סיפרה סיפור בטעמים ירושלמיים כמו שרק היא הרגישה אז, בלב של ילדה בת 12, את הכאב של בנים שאביהם אינו אוהב אותם, את הכאב של מישהו שונה ודחוי, את העמדת הפנים שהכל כרגיל ובסדר כשבפנים יש רק בדידות שהיא מנת כוסך היומיומית.

הפעם השניה היתה כשניל, המדריך מהמחתרת הראשונה הביט בפליאה איך אחרי מאמץ סיזיפי של שבוע, היא חיברה מודל ישן של לייף מטר לחיישנים ונורות והראתה לו איך בדיוק מודד הלייף מטר חרדה על פי מוליכות חשמלית של העור.

הפעם הזו תפסה אותה לא מוכנה. היא ביצרה היטב את הפחד שלה מפני המוות בתוך מסכה אילמת של אדישות, זאת ידעה לעשות היטב. אבל מחמאה מהאיש שלמדה להעריך ושולח אותה אל מותה בלבלה אותה לכדי דמעה אחת. 

פליסיה בן שבת, בתה הסחוסית, הקוצנית הקשוחה והזויתית של מזל בן שבת, מצאה את עצמה עורגת לדבר אחד ויחיד שמנעו ממנה חיי ההתבודדות שסיגלה  לעצמה מגיל מוקדם, ועכשיו, כמה ימים לפני מותה הצפוי והמיותר, כבר לא ידעה איך תקבל אותו.

"גם אני מצטערת אגריפה, אתה מתכונן לפתוח את היין הזה או מה?"