פליסיה ואגריפה סיימו את בקבוק היין והאוכל בשתיקה שהביכה את שניהם. אגריפה נשבר ראשון.
"לא באתי לעבור איתך על התכנית פליסיה"
"אני יודעת אגריפה"
"תראי, זו הדרך שלי לומר לך תודה"
"תודה על מה?"
"היה לי תענוג גדול לעבוד איתך, עד כמה שזה נשמע לך שקרי. אפילו חייכת אלי פעם, זה הישג לא מבוטל"
"אני לא אזקוף את זה לרעתך, אגריפה"
פליסיה
עמדה בחדרה ובדקה שכל הציוד שלה מוכן. יוני באיזור הזה של מונגוליה הוא חם
כמו בדימונה, שום דבר שהיא לא מכירה. דפיקה נשמעה בדלת.
"יכנס מר"
אגריפה נכנס, מחויך, אולי אפילו מעט בישן. "באתי לתת לך משהו"
"אתה מודע לעובדה שאני שונאת מתנות?"
"אם אני מכיר אותך, לפחות חלק מהמתנה שלי ישמח אותך"
"אני מתה עוד כמה ימים, מה כבר יש לי להפסיד?"
"עצמי עיניים"
"אני כבר ילדה גדולה, אגריפה, מספיק עם הילדותיות, זה לא מתאים לך"
"אני כבר איש זקן, לא תכבדי אותי אפילו פעם אחת?"
"טוב, אשמאי תאגידי, אעצום עינים אם זה מה שיגרום לך שמחה"
פליסיה
עצמה עינים, היא שנאה הפתעות, מתנות או כל סוג אחר של תשומת לב. עכשיו זה
כבר לא שינה, ונמאס לה כבר להתנגד, לשרוט, לנשוך ולהרחיק מעליה כל חי, מה
גם שכל חי כלל בחצי השנההאחרונה אך ורק את אגריפה.
הריח
עלה באפה מיד. היא השאירה את עיניה עצומות. היא ידעה שמה שיש לו ביד אינו
אמיתי. אגריפה צדק. אי אפשר היה להשיג קפה אמיתי ברדיוס של אלפים קילומטר
לפחות. וגם אז, במחיר שבדרך כלל לא ננקב במספרים. היא השאירה את עיניה
עצומות עוד דקה ארוכה. אחר כך פתחה את עיניה וראתה כוס מונחת לפניה. אי
אפשר היה לטעות בנוזל השחור. זה היה קפה. קפה אמיתי. שש שנים עברו מאז שתתה
קפה והיא אפילו לא זכרה את התעצומות שספל מרוכז כזה יכול ליצוק בה. היא
הרגישה כאילו משהו שפקק את ההכרה שלה השתחרר.
"מאה גרם, במשכורת שנתית שלי, אחרי שניצלתי את כל הקשרים שיש לי בעולם וזה שווה כל אגורה".
"אתה מטורף, תודה".
"ועכשיו לחלק השני, אני לא בטוח שתאהבי אותו אבל שמעת על מרסדס סוסה במקרה?"
"השם מצלצל לי מוכר. תן לי דקה להיזכר"
פליסיה
שוב עצמה את עיניה לדקה ארוכה, היא זכרה פריט מידע אזוטרי, משהו שניל,
מהמחתרת הראשונה אמר לה פעם, משהו על אוצרות שנעלמו, לעזאזל הקפה המשכר,
המחשבות בהירות כל כך.
"השירים האבודים - אחד מהם שלה. לא ידעתי שאתם גם הרסתם את השירים האלה, הם נראו לכם חופשיים מדי?"
אגריפה הציץ מאחורי ראשה של פליסיה בן שבת. הוא נראה משועשע וזה נראה לפליסיה מסוכן.
"מה אתה מחפש?"
"את החור בראש שעשו לכם במחתרת כששאבו לכם את כל השכל, אווזה" פליסיה לא הרגישה כעס עכשיו, לא אחרי הקפה, בכל אופן.
"בסדר, אם אימפריית הרשע שלכם לא אחראית להשמדת התרבות החופשית, אז מי כן?"
"קודם, האזיני איתי לשיר של מרסדס סוסה"
"עזוב, אגריפה, אתה מבזבז עלי מוזיקה טובה, אני לא מעריכה מוזיקה כל כך"
"טוב, עזבתי"
"יופי, עכשיו ספר לי על השירים האבודים, מי העלים אותם?"
"לא משנה, פליסיה, זה אדם שהכרתי ואהבתי מאוד. את מזכירה לי אותו"
אפשר היה לומר הרבה דברים על פליסיה, היא היתה בלתי ידידותית בעליל, מסתגרת, חסרת נימוס או השכלה בסיסית, אבל היא ידעה לזהות מתי לא ניתן להמשיך להציק לבני אדם בעניינים מסוימים וכשהגיע העת הזו, היא ידעה לותר.
"איך אני מזכירה אותו?"
"הוא היה כמוך בדיוק. אותו אופי בלתי נסבל, אותו חוסר השכלה, אותה בורות בכל מה שאינו הלייף מטר. ההבדל ביניכם היה שהוא אהב מישהי פעם, במשך שנה וחצי, וזה שינה אותו"
"גם אני אהבתי מישהו,ולמרות שהוא משלח אותי מעל פניו למות במונגוליה, אמשיך לאהוב אותו, כמו קפה טוב, כמו שמש בחורף, כמו מעט הדברים שאני אוהבת בעולם הזה"
חמש השניות שלקחו לאגריפה להתעשת מהמשפט הזה הסתיימו לאט.
"יש לך דרך מאוד מוזרה להביע אהבה, הגברת בן שבת. תרשי לי לנשק אותך?"
שלושים וקצת השנה שהבדילו בן פליסיה בן שבת ואגריפה ברזאני ואולי גם עובדה שהיתה זו הנשיקה הראשונה אי פעם של פליסה בן שבת, גרמו לנשיקה הזו להיות אחד המעשים המגושמים, חסרי החן והפחות נעימים לעין שנראו במחוזות האנושות המוכרת בשלושת אלפי השנים האחרונות לפחות.
אגריפה הציץ מאחורי ראשה של פליסיה בן שבת. הוא נראה משועשע וזה נראה לפליסיה מסוכן.
"מה אתה מחפש?"
"את החור בראש שעשו לכם במחתרת כששאבו לכם את כל השכל, אווזה" פליסיה לא הרגישה כעס עכשיו, לא אחרי הקפה, בכל אופן.
"בסדר, אם אימפריית הרשע שלכם לא אחראית להשמדת התרבות החופשית, אז מי כן?"
"קודם, האזיני איתי לשיר של מרסדס סוסה"
"עזוב, אגריפה, אתה מבזבז עלי מוזיקה טובה, אני לא מעריכה מוזיקה כל כך"
"טוב, עזבתי"
"יופי, עכשיו ספר לי על השירים האבודים, מי העלים אותם?"
"לא משנה, פליסיה, זה אדם שהכרתי ואהבתי מאוד. את מזכירה לי אותו"
אפשר היה לומר הרבה דברים על פליסיה, היא היתה בלתי ידידותית בעליל, מסתגרת, חסרת נימוס או השכלה בסיסית, אבל היא ידעה לזהות מתי לא ניתן להמשיך להציק לבני אדם בעניינים מסוימים וכשהגיע העת הזו, היא ידעה לותר.
"איך אני מזכירה אותו?"
"הוא היה כמוך בדיוק. אותו אופי בלתי נסבל, אותו חוסר השכלה, אותה בורות בכל מה שאינו הלייף מטר. ההבדל ביניכם היה שהוא אהב מישהי פעם, במשך שנה וחצי, וזה שינה אותו"
"גם אני אהבתי מישהו,ולמרות שהוא משלח אותי מעל פניו למות במונגוליה, אמשיך לאהוב אותו, כמו קפה טוב, כמו שמש בחורף, כמו מעט הדברים שאני אוהבת בעולם הזה"
חמש השניות שלקחו לאגריפה להתעשת מהמשפט הזה הסתיימו לאט.
"יש לך דרך מאוד מוזרה להביע אהבה, הגברת בן שבת. תרשי לי לנשק אותך?"
שלושים וקצת השנה שהבדילו בן פליסיה בן שבת ואגריפה ברזאני ואולי גם עובדה שהיתה זו הנשיקה הראשונה אי פעם של פליסה בן שבת, גרמו לנשיקה הזו להיות אחד המעשים המגושמים, חסרי החן והפחות נעימים לעין שנראו במחוזות האנושות המוכרת בשלושת אלפי השנים האחרונות לפחות.
