אז מה עניין הבלוג הזה? למה הוא קיים? לאן נכנסתי?
ובכן, הבלוג הזה הוא נסיון בכתיבת סיפור מדע בדיוני. כאוהד ז'אנר המד"ב והפנטזיה מצער אותי לראות בכל פעם שמכל הסוגות הספרותיות, האהובה עלי ביותר היא זו שמכילה את האחוז הגבוה ביותר של זבל.
קראתי לא מעט מד"ב ופנטזיה בימי חיי. על פי רוב ספרים שזכו בפרסים החשובים של ספרות המד"ב והפנטזיה, כלומר פרס הוגו ופרס נבולה. אפשר להכניס בתוך הרשימה הזאת את הגדולים של הסוגה: אסימוב, קלארק, סילברברג - כולם נחשבים לסופרים גדולים.
לא אגזים אם אומר שאחד לשלושים סיפורים היה כתוב טוב. לרוב אין שום התייחסות תרבותית אחורה, למה שקיים. אם אתה טולקין יש לך שפע של מקורות השראה - הם פשוט מתחבאים במיתולוגיות נורדיות. אבל כל שאר החקיינים פשוט שואבים השראה מטולקין בדמות המבנה של הסיפור. כל השאר נבוב וריק.
לא מזמן קראתי שוב את אחד מספרי המוסד של אסימוב. אמנם, מדובר ברעיון מבריק שמעלה שאלות כבדות משקל. אבל סיפור במלוא מובן המילה אין כאן. הרבה אנשים זוקפים דוקא את היכולת לכתוב סיפורים רזים לזכותו של אסימוב, משל היה המינגווי. אבל הרזות של המינגווי מהיא בדיוק העולם הגברי השרירי המכסה על עולם פנימי גועש שאין זמן לדבר עליו כי יש מלחמה או כי מנסים לשרוד. הרזון הוא חלק אינטגרלי מהאמנות. אצל אסימוב אני מקבל את התחושה של שלד של בנין. שרטוט של הרעיון ותו לא.
לא מזמן קראתי שוב את אחד מספרי המוסד של אסימוב. אמנם, מדובר ברעיון מבריק שמעלה שאלות כבדות משקל. אבל סיפור במלוא מובן המילה אין כאן. הרבה אנשים זוקפים דוקא את היכולת לכתוב סיפורים רזים לזכותו של אסימוב, משל היה המינגווי. אבל הרזות של המינגווי מהיא בדיוק העולם הגברי השרירי המכסה על עולם פנימי גועש שאין זמן לדבר עליו כי יש מלחמה או כי מנסים לשרוד. הרזון הוא חלק אינטגרלי מהאמנות. אצל אסימוב אני מקבל את התחושה של שלד של בנין. שרטוט של הרעיון ותו לא.
אז לפני שאטיל רפש בתעשיה, אולי כדאי שאתנסה בדבר בעצמי. יתכן שיש מגבלות על הז'אנר מעצם כתיבתו. יתכן שאני אדיוט.
בכל מקרה, מסתובבים בראשי זה זמן רב רעיונות לשני סיפורים. סיפור פנטזיה וסיפור מד"ב. אנסה כאן לפתח אותם לכדי סיפורים אמיתיים. פרק בכל פוסט. אולי אלמד משהו על כתיבה, אולי מישהו יקרא ואולי מעולם לא השכמתי עם שחר לגן.
אתה יונה. זה מצדיק את קיומך ומעיד על כך שמעולם לא השכמת עם שחר לגן.
השבמחק