פליסיה בן שבת פקחה עיניים.
"החדר לבן. את לא יודעת איפה את, את לא יודעת איך הגעת לכאן. תיכף תיכנס אחות ותבקש ממך לנוח. הכל יחזור מעצמו. אישה תבוא אליך ותחבק אותך. היא תאמר שהיא אמא שלך. את לא תזהי אותה, אבל ככל שינקפו השעות את תיזכרי. תוך כמה ימים תצאי מכאן ויספרו לך שהיית חסרת הכרה במשך כמה שבועות".
פליסיה נאנחה. תמו עשר שניות של דמיון מודרך. החדרון היה אפור, היא ידעה כיצד הגיעה לכאן, אף אחד לא יבוא לבקר והיא בילתה אלף ושלוש מאות עשרים ושמונה ימים בהכרה מלאה ושוממת. אמנם לא ידעה בדיוק מה מיקומה על פני הגלובוס, אבל לא היתה לכך שום משמעות.
היא היתה מבודדת מכל האסירים שבודאי היו כאן. יתירה מכך, שני אנשים ליוו אותה בכל עת ולכל מקום. היא ידעה שהיא היחידה בכל הכלא שביקרה אצל רופא בשר ודם. היא כנראה היתה הנטל הכבד ביותר על מערכת הכלא, אחרי הכל, היא היתה היחידה בכל הכלא ובין הבודדים בעולם ללא לייף מטר.
בתחילה תהתה מדוע לא הזריקו לה שבב חדש, זה היה מייתר באחת את השומרים, את הבידוד, את הצורך ברופא שיוודא שהיא בריאה, משטח אותה לחלק מהמרקם ההומוגני של הכלא שבו היתה. לאחר כמה שבועות כבר נוצר סדק קטן בשריון החירות שלה. ברגע של היסח דעת צימחה בה השתוקקות קטנה להשתייכות. לאסירים האחרים, אלו שנשאו את הלייף מטר שלהם, היתה גישה לרשת הכלא. הם קיבלו מטלות לימודיות והיו יכולים לתקשר אחד עם השני בכל עת דרך רשת הכלא. היא לא יכלה לתקשר בשום דרך עם אף אחד, שומריה מעולם לא דיברו איתה, הטרמינל בתא הכלא שלה לא הגיב אליה, לא היה לה לייף מטר.
אותו השבב שכלא את כל האחרים, זה שאיפשר למערכת האוטומטית של הכלא לנהל אותם כמו עדר, אותו השבב הוא זה שקשר אותם לקהילה אחת. באופן מוזר כל כך, הדבר שמיסמר את כל האסירים לכלאם היה השבב אבל הם מעולם לא העיזו אפילו לנסות להיפטר ממנו. בלעדיו, אין להם חיים. רוצחים, אנסים, גנבים, נוכלים, מלאי קעקועים וצלקות קרב, כל גבורתם ועזות הפנים שלהם נמוגו בפני האפשרות שיאבדו את השבב שלהם. הם מילאו כל מטלה לימודית בחריצות ובזריזות. הם שמרו על התנהגות מופתית. אף אחד לא רצה לאבד את השבב שלו. את אותו המעשה הבלתי נתפס היא ביצעה בעצמה, מרצונה, ללא חשש ועם תקוה לעתיד טוב יותר. עתה הבינה יותר מכל זמן אחר שזהו עונשה. העדר שבתוך הכלא והעדר שמחוץ לכלא גם יחד לא יקבלו אותה בחזרה לעולם.
פליסיה בן שבת קמה והסתכלה בגופה בעיון. היא כיווצה את שרירי האמה שלה, אחר כך זרוע וכתף ולבסוף גב ובטן. היא הסתכלה בפרקי אצבעותיה. פרקי אצבעות שעשרות אלפי מכות אגרוף בקירות בטון הפכו אותם לגושי עצם חסרי חן וחסרי תחושה. השומרים סיפקו לה לוחות פלסטיק קשיחים ועבים להתאמן עליהם. עתה כבר יכלה לשבר אותם בכמה מכות ישירות של אגרופים חסרי רחמים. לאחר שהתענגה קמעא על עצמת הגוף הממושמע שלה, עברה לחלק המהנה באמת של היום. השומר ניגש אליה בעוד היא מצמידה את כפותיה לרצפה. הוא איזן על גבה לוח אבן כבד ופליסיה החלה לבצע, באיטיות מדוייקת ושלווה את כפיפות המרפקים שלה. הכאב היה נפלא. אחר כך הגיע תור כפיפות הבטן ולבסוף, מכות האגרוף.
פליסיה בן שבת היתה רזה. סיבי שריר, גידים, עצמות, פרצוף קטן ועכברי, שפתים דקות וחסרות צבע, עיניים חומות, צמה דקה של שיער שחור ועור חיוור. הכל בה אמר סיגוף, חיסכון, חומרת סבר. אמא שלה, מזל בן שבת קראה לזה מינימליזם גופני ואמרה לה כמה פעמים שאף אדם לא יגיע לשום דבר בחיים אם לא יתן לקצת מעצמו לצאת החוצה. חיוך, קימור, צבע, משהו. שאר בני האדם פשוט ידלגו עליו במבטם. כאילו ראו כסא חסר יחוד או מגבת אפורה על מתלה. פליסיה, מצידה, שמחה להיות כסא או מגבת, ולו רק בגלל שהדבר לא מצא חן בעיני אמה.
תמו חמישים דקות של חסד. השרירים היו באפיסת כוחות. היא ניסתה, ליתר ביטחון, לבצע עוד כמה כפיפות מרפקים וראתה שהידים סרבו להרים את הגוף. השומר לקח את לוח האבן ועכשיו נשאר רק לעבור את הנצח עד לארוחת צהרים, את כל חיי העולם הבא עד לארוחת ערב ולמקלחת ושעה של חיי העולם הזה בהן תשכב ותפזם לעצמה את השירים המעטים שהכירה. האסירים האחרים יכולים להאזין כמעט לכל מוזיקה שירצו, להם יש לייף מטר. לה אין. הם בני אנוש, או חיות מחמד או חיות משק של בני אנוש. היא לא היתה בטוחה שהיא יצור חי מבחינה ביולוגית.
ובכל זאת, את חובה לאותו העדר שילמה. את קובעת כוס התרעלה תשתה ואולי, בעוד שנים רבות מהיום, מישהו יחשוב שיש לפיתוח עליו עמלה שנים רבות ערך כלשהו. ודיה בכך להמשיך ולשמום. מינימליזם גופני.
איש נכנס לתא הכלא השלה. כפוף, רזה, קירח, בעל עיניים כחולות מימיות - כמעט שקופות שעוטרו בגבות עבותות ואפורות.
"פליסיה בן שבת?" הוא שאל בקול צרוד.
"כן".
"אגריפה ברזאני, ראש מחלק פנים בלייף אנטרפרייז. בואי איתי בבקשה".
האיש שירך את רגליו החוצה מן התא. כל תנועתו בעולם נראתה אחוזת לאות.
שומריה של פליסיה בן שבת אזקו את ידיה ורגליה, קשרו אותה לכסא גלגלים, והובילו אותה אחר האיש.
"החדר לבן. את לא יודעת איפה את, את לא יודעת איך הגעת לכאן. תיכף תיכנס אחות ותבקש ממך לנוח. הכל יחזור מעצמו. אישה תבוא אליך ותחבק אותך. היא תאמר שהיא אמא שלך. את לא תזהי אותה, אבל ככל שינקפו השעות את תיזכרי. תוך כמה ימים תצאי מכאן ויספרו לך שהיית חסרת הכרה במשך כמה שבועות".
פליסיה נאנחה. תמו עשר שניות של דמיון מודרך. החדרון היה אפור, היא ידעה כיצד הגיעה לכאן, אף אחד לא יבוא לבקר והיא בילתה אלף ושלוש מאות עשרים ושמונה ימים בהכרה מלאה ושוממת. אמנם לא ידעה בדיוק מה מיקומה על פני הגלובוס, אבל לא היתה לכך שום משמעות.
היא היתה מבודדת מכל האסירים שבודאי היו כאן. יתירה מכך, שני אנשים ליוו אותה בכל עת ולכל מקום. היא ידעה שהיא היחידה בכל הכלא שביקרה אצל רופא בשר ודם. היא כנראה היתה הנטל הכבד ביותר על מערכת הכלא, אחרי הכל, היא היתה היחידה בכל הכלא ובין הבודדים בעולם ללא לייף מטר.
בתחילה תהתה מדוע לא הזריקו לה שבב חדש, זה היה מייתר באחת את השומרים, את הבידוד, את הצורך ברופא שיוודא שהיא בריאה, משטח אותה לחלק מהמרקם ההומוגני של הכלא שבו היתה. לאחר כמה שבועות כבר נוצר סדק קטן בשריון החירות שלה. ברגע של היסח דעת צימחה בה השתוקקות קטנה להשתייכות. לאסירים האחרים, אלו שנשאו את הלייף מטר שלהם, היתה גישה לרשת הכלא. הם קיבלו מטלות לימודיות והיו יכולים לתקשר אחד עם השני בכל עת דרך רשת הכלא. היא לא יכלה לתקשר בשום דרך עם אף אחד, שומריה מעולם לא דיברו איתה, הטרמינל בתא הכלא שלה לא הגיב אליה, לא היה לה לייף מטר.
אותו השבב שכלא את כל האחרים, זה שאיפשר למערכת האוטומטית של הכלא לנהל אותם כמו עדר, אותו השבב הוא זה שקשר אותם לקהילה אחת. באופן מוזר כל כך, הדבר שמיסמר את כל האסירים לכלאם היה השבב אבל הם מעולם לא העיזו אפילו לנסות להיפטר ממנו. בלעדיו, אין להם חיים. רוצחים, אנסים, גנבים, נוכלים, מלאי קעקועים וצלקות קרב, כל גבורתם ועזות הפנים שלהם נמוגו בפני האפשרות שיאבדו את השבב שלהם. הם מילאו כל מטלה לימודית בחריצות ובזריזות. הם שמרו על התנהגות מופתית. אף אחד לא רצה לאבד את השבב שלו. את אותו המעשה הבלתי נתפס היא ביצעה בעצמה, מרצונה, ללא חשש ועם תקוה לעתיד טוב יותר. עתה הבינה יותר מכל זמן אחר שזהו עונשה. העדר שבתוך הכלא והעדר שמחוץ לכלא גם יחד לא יקבלו אותה בחזרה לעולם.
פליסיה בן שבת קמה והסתכלה בגופה בעיון. היא כיווצה את שרירי האמה שלה, אחר כך זרוע וכתף ולבסוף גב ובטן. היא הסתכלה בפרקי אצבעותיה. פרקי אצבעות שעשרות אלפי מכות אגרוף בקירות בטון הפכו אותם לגושי עצם חסרי חן וחסרי תחושה. השומרים סיפקו לה לוחות פלסטיק קשיחים ועבים להתאמן עליהם. עתה כבר יכלה לשבר אותם בכמה מכות ישירות של אגרופים חסרי רחמים. לאחר שהתענגה קמעא על עצמת הגוף הממושמע שלה, עברה לחלק המהנה באמת של היום. השומר ניגש אליה בעוד היא מצמידה את כפותיה לרצפה. הוא איזן על גבה לוח אבן כבד ופליסיה החלה לבצע, באיטיות מדוייקת ושלווה את כפיפות המרפקים שלה. הכאב היה נפלא. אחר כך הגיע תור כפיפות הבטן ולבסוף, מכות האגרוף.
פליסיה בן שבת היתה רזה. סיבי שריר, גידים, עצמות, פרצוף קטן ועכברי, שפתים דקות וחסרות צבע, עיניים חומות, צמה דקה של שיער שחור ועור חיוור. הכל בה אמר סיגוף, חיסכון, חומרת סבר. אמא שלה, מזל בן שבת קראה לזה מינימליזם גופני ואמרה לה כמה פעמים שאף אדם לא יגיע לשום דבר בחיים אם לא יתן לקצת מעצמו לצאת החוצה. חיוך, קימור, צבע, משהו. שאר בני האדם פשוט ידלגו עליו במבטם. כאילו ראו כסא חסר יחוד או מגבת אפורה על מתלה. פליסיה, מצידה, שמחה להיות כסא או מגבת, ולו רק בגלל שהדבר לא מצא חן בעיני אמה.
תמו חמישים דקות של חסד. השרירים היו באפיסת כוחות. היא ניסתה, ליתר ביטחון, לבצע עוד כמה כפיפות מרפקים וראתה שהידים סרבו להרים את הגוף. השומר לקח את לוח האבן ועכשיו נשאר רק לעבור את הנצח עד לארוחת צהרים, את כל חיי העולם הבא עד לארוחת ערב ולמקלחת ושעה של חיי העולם הזה בהן תשכב ותפזם לעצמה את השירים המעטים שהכירה. האסירים האחרים יכולים להאזין כמעט לכל מוזיקה שירצו, להם יש לייף מטר. לה אין. הם בני אנוש, או חיות מחמד או חיות משק של בני אנוש. היא לא היתה בטוחה שהיא יצור חי מבחינה ביולוגית.
ובכל זאת, את חובה לאותו העדר שילמה. את קובעת כוס התרעלה תשתה ואולי, בעוד שנים רבות מהיום, מישהו יחשוב שיש לפיתוח עליו עמלה שנים רבות ערך כלשהו. ודיה בכך להמשיך ולשמום. מינימליזם גופני.
איש נכנס לתא הכלא השלה. כפוף, רזה, קירח, בעל עיניים כחולות מימיות - כמעט שקופות שעוטרו בגבות עבותות ואפורות.
"פליסיה בן שבת?" הוא שאל בקול צרוד.
"כן".
"אגריפה ברזאני, ראש מחלק פנים בלייף אנטרפרייז. בואי איתי בבקשה".
האיש שירך את רגליו החוצה מן התא. כל תנועתו בעולם נראתה אחוזת לאות.
שומריה של פליסיה בן שבת אזקו את ידיה ורגליה, קשרו אותה לכסא גלגלים, והובילו אותה אחר האיש.
