לכל שנים וחצי הכועסים והמאוכזבים מכך שהשארתי את פליסיה בן שבת, אגריפה ברזאני ואבנעזר מארנהוף כץ מטים ועומדים, הנני ואתנצל.
לאחר שקראתי את הסיפור קרוא ושוב, הגעתי למסקנה שהוא חסר יותר מדי פרטים, עולות בו שאלות מתמיהות מדי וככלל הוא אינו מעורר אמון.
בנוסף לכך, ניסיתי להגביל עצמי ל 500 מילה לפרק. בפרקים הראשונים הדבר עלה בידי, ככל שעבר הזמן מצאתי עצמי כותב פרקים יותר ויותר ארוכים, מה שגרם לסיפור להיראות כמו הקוראן או סדרי המשנה, הקצר בהתחלה והארוך בסוף. המבנה הזה אולי קוסם לעורכים קדומים, אבל אני מוצא אותו לא סימטרי באופן מעורר אי נוחות.
אני משאיר את המתכונת הישנה על עומדה, משנס מתנים ומשכתב את כל הפרקים. מנחת זכרון, מזכרת עוון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה