יום ראשון, 24 ביוני 2012

פרק 5 - ויצץ ציץ

אגריפה הגיע למחרת בבוקר. 
פליסיה בן שבת, ששיערה שכל הצעת העבודה היתה סוג מתוחכם של רמאות, כמעט ששמחה בליבה למראה הדחליל. פליסיה נדרשה לחתום על אי אלו מסמכים, קיבלה מידי אגריפה אי אלו בגדים ויצאה עמו לאויר העולם. רכבת אוטומטית קטנה לקחה אותם מהכלא לתחנת הרכבת של דימונה, שם ירדו והחלו ללכת לכיוון בנייני "לייף אנטרפרייז". הימים, ימי קיץ. פליסיה, שלא הסכינה להליכה רבה גם בעודה חופשית לשאת רגליה לכל מקום, התעייפה חיש קל. פרצופה הלבן האדים, אגלי זיעה התהוו להם יש מאין על מצחה, שפתה העליונה ובמהרה על כל גופה. נשימתה נעשתה מהירה. אגריפה לא נראה עייף או מזיע. דוקא הדחליל, זה שכשעמד נראה היה שהוא עומד להתפרק בכל רגע, זה ששריריו נראו עייפים מכדי לשאת את עצמותיו, דוקא הוא הילך לו מעדנות. עיניו לא מיצמצו בשמש, חולצתו הלבנה לא הוכתמה בזיעה. 
"את רגלים רצת וילאוך ואיך תתחרי את הסוסים?" 
"מה?" 
"את להזיע הרבה מקצת הליכה"
פליסיה הספיקה להכין עצמה לרוגז.  
"אף פעם לא הייתי טובה בזה, כלומר, בהליכה וריצה." 
אגריפה נאנח: "נרפים אתם נרפים, חצים ביד גיבור"
פליסיה לא הבינה את המילים, גם לא את הכוונה ולשאול לא רצתה. היא החליטה שתזכור חלק מהמילים ותפענח אותם. יום אחד עוד תענה לו. מדוע התעקש הדחליל לדבר בשפה בלתי מובנת? האם הוא מתנהג כך בדרך כלל? האם הוא מנסה להרגיז אותה מרבצה לשם איזה שעשוע טפשי?
כעשרים דקות אחר כך, הגיע גופה המרתת ומקרקש של פליסיה בן שבת אל בנייני לייף אנטרפרייז. השעון הראה עשר וחצי, מד החום שלושים וחמש מעלות. אגריפה שוחח כמה שניות עם איש האבטחה, הדלת הראשית נפתחה ואיפשרה לפליסיה להיכנס אל נוה השלום והשלוה, אל חלל אפל וממוזג. 
"אני להראות לך חדר מה את ישנה שם- את להתקלח, לנשום, להתלבש ולחזור לפה."
פליסיה עשתה כפי שנצטוותה ועתה היתה מהלכת בחזרה לאותו המשרד אליו הורה לה אגריפה לשוב. היא חשבה לרגע שהנה, אין דבר בעולם שמכריח אותה לשוב לשם. אין לה לייף מטר, אין שום דרך לעקוב אחריה. היא יכולה לצאת מאחת היציאות הצדדיות של הבניינים ואף אחד לא יוכל למצוא אותה. ומצד שני, הרי היא כלואה יותר מכל אסיר בצינוק. לו יצאה מכאן עכשיו לא היה בידה כל אמצעי לרכוש בו אוכל. לו רצתה לחזור לדירתה בבאר שבע, היתה נאלצת ללכת ברגל ולשאת על גבה כמה וכמה בקבוקי מים שתיאלץ לגנוב כי שער הכניסה לתחנת הרכבת לא היה מזהה אותה ולברזי המים לא היה שום חשבון מים להוריד ממנו את המכסה שלקחה. היעדר הלייף מטר דחף אותה באחת אל מחוץ לחברה ואל מחוץ לחומת ההגנה. יש, אם כן, דבר בעולם שמכריח אותה לחזור למשרד בו יושב הדחליל, בטן מקרקרת וגרון ניחר הם חלק מאותו דבר.
פליסיה חזרה למשרד. אגריפה קם ממקומו מאחורי השולחן וסימן לה לשבת במקומו.
"עכשיו תלמדי להשתמש במחשב".
"אבל אני-"
"להקשיב עד הסוף. לייף מטר אין, אני יודע. לכן מחשב לא יודע מה את רוצה הוא יעשה. לכן משתמשת בדברים אחרים מה השתמשו בהם פעם לפני לייף מטר"

השעות הבאות עברו על פליסיה בהתרגלות מכאיבה לשימוש באינטרנט ללא שבב. היא היתה צריכה ללמוד להקליד וללחוץ על מסך, להזיז אצבעות ימינה ושמאלה, לחפש דברים והגרוע מכל, המחשב היה אידיוט אמיתי. שום שאלה שצפה במחשבתה לא נענתה על ידו, המחשב לא הדגיש חלקים במסמכים שהיו בעלי עניין עבורה, התרגומים שסיפק היו בלתי מובנים  והוא לא למד מטעויותיו. היכנשהו, במקום נסתר, שלא היתה לה גישה אליו, הסתתר מסד נתונים שהמחשב צבר על כל משתמש לפי זיהוי הלייף מטר שלו. מסד הנתונים האדיר הזה, בצירוף נתונים שהשבב שידר בעת השימוש, יצרו יחד מערכת לומדת שזיהתה את רצונותיו וכוונותיו של המשתמש. המידע הזה, כך גילתה פליסיה , הפך את השימוש ברשת לטריוויאלי. בעוד היה לה שבב, היתה יכולה לענות על כל אחת מהשאלות שהוצגה לה על ידי אגריפה בתוך שניות ספורות. עתה, עברו כבר שעתים והיא עדין לא הצליחה לספק הערכה סבירה לכמות האנשים בעולם שנושאים את השם מוחמד.
פליסיה בן שבת עמדה על סף דמעות. כל חייה אמרו לה שהיא לא בדיוק חכמה, עתה היתה טיפשה של ממש והתיראה מפני חיצי הלעג שישלח בה אגריפה ברזאני. לא היה לה ספק בכך שהוא לא יראה אפילו שמץ של רחמים והיא שכבר היתה חלשה וכואבת כל כך, ידעה שלא תוכל לעמוד במתקפה שלו.
 "מספיק להיום. בואי, נאכל ארוחת צהרים ותוכלי ללכת לחדר שלך"
משפט אחד, בעברית מובנת, ללא כל לעג. זה היה כל שדרוש לפליסיה בן שבת בכדי לחזור לנשום בקצב רגיל.
"אל תדאגי, את בסדר גמור" אמר אגריפה בעוד פליסיה מנסה להשתלט על צלחת הבשר שלה.
"אני לא בסדר. מה קרה לך? למה פתאום אתה מדבר עברית?"
"ויתרתי, את פשוט טיפשה מדי."
פליסיה הודתה לאגריפה בלבה שלא הוציא את המשפט הזה מפיו לפני עשר דקות.
"אכפת לך להגיד לי על מה אני אמורה לעבוד? איך בדיוק מטומטמת שכמוני יכולה להועיל לך?"
חיוך, לא בדיוק מרושע, אולי אפילו טוב לב, הופיע על פניו של אגריפה
"שומר פתאים אדוני, דלותי ולי יהושיע"
סוף סוף. משפט שפליסיה הכירה. היא אפילו הבינה פחות או יותר מה סוג ההלצה ולבסוף אף ענתה
"אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב"
אגריפה לא המשיך עם משחק המילים וחזר לאכול בשקט. פליסיה כמעט השתכנעה שראתה עצב קל על פניו, היא לא היתה בטוחה מה גרם לו לעצב הזה.
 "מחר, שמונה בבוקר, באותו מקום."  אמר אגריפה, קם ויצא.
פליסיה הבינה באיחור שאין לה כל דרך לדעת את השעה. מסיבה שאינה מובנת לה כל צרכה, רצתה להגיע בזמן למחרת. 
שמא היא מתיראת שישיב אותה אגריפה לכלא?
אבל היא, הרי, השלימה עם כך שתבלה את שארית חייה שם ומה לה אם בילתה יום אחד מחוצה לכלא, כבר נחתם עליה הגולל. אין היא אלא מת חי ומדוע עכשיו יקר בעיניה זמן אין חפץ בו?
אין זאת כי אם ההגיון שהתערער. אין לכל זה משמעות, שבה והזכירה לעצמה פליסיה בן שבת בעודה יושבת  במשרד באישון לילה ומבקשת לה דרך תבונית לענות על השאלה: כמה אנשים בעולם נושאים את השם "מוחמד". 
     

אין תגובות:

פרסום תגובה