יום שני, 11 ביוני 2012

פרק 3 - כעס בחיק כסילים

פליסיה בן שבת הלכה אחרי האיש. הוא שירך את רגליו במה שנראה כחוסר חשק לחיות. האיש נע כמי ששד כופה אותו לקחת את רגליו ממקום למקום. ההבעה על פניו הראתה עייפות מעורבבת בתיעוב לכל מה שראו עיניו, מעל כל אלה צפה ועלתה אדישות.
הם הגיעו לחדר שכנראה היה חדר הביקורים בכלא. האיש סימן תנועה קלה בידו והשומרים שיחררו את פליסיה לעמוד ללא אזיקים. הם יצאו מהחדר לאחר תנועה קלה אחרת מידו של האיש.
"אפשר להציע לך קפה?" שאל אגריפה ברזאני.
מכל המשפטים האפשריים, לזה ציפתה פליסיה פחות מכל ולו רק בשל העובדה שהאיש ידע מהו אותו הדבר שחסר לה יותר מכל בכלא. לא משפחה, שכנראה כבר התכחשה לה ומכל מקום לא  אהבה, לא חברים, שיכלה למנות במספר בינרי בן שתי ספרות, או למנות על כף יד שקטעו את אגודלה, לא אוכל טוב, לא ים או אור שמש. דבר אחד חסר לה כמו הורה שחסר לפעוט שזה עתה גילה שכל ההורים לקחו את ילדיהם מן הגן והוא נשאר אחרון ללא הורה. 
קפה. ארומה שמשתלטת על הנפש, טעם מריר, דומיננטי, תחושה של עוצמה מחלחלת בגוף. היא הנהנה והאיש אותת בידו פעם נוספת בזקיפת שתי אצבעות.
הם ישבו זה מול זו, שותקים. אגריפה השתעל פעם ופעמיים. דקה או שתים נקפו. 
איש נכנס פנימה ובידו מגש ובו שני ספלי קפה מהבילים. פליסיה בן שבת פשטה את ידה אל הספל שהונח מולה, היא נשמה את ההבל בציפיה. הארומה היתה מבחילה, הטעם לא קיים, תחושת העוצמה איננה. מה שהגירה אל קרבה לא היה קפה. היא יקרה את הנוזל בשאט נפש.  אגריפה גם הוא עיווה את פניו.
"בדיוק מה שאני אמרתי כשהגישו לי את זה בפעם הראשונה, זה גורם לך לשאול את עצמך למה אתה חי"
פליסיה, שלא היתה מורגלת בדיבור, השתהתה. 
"ולמה אתה חייב לשתות דבר כזה?" 
"אני לא חייב, פשוט זה הדבר הכי קרוב לקפה שיש עכשיו בשוק" 
"מה?" 
 " במאי 2046 ברזיל וויטנאם, החליטו להטיל מכסות ייצור מחמירות על קפה על מנת להעלות את המחיר. התוצאה המיידית היתה עליה של חמש מאות אחוז במחיר הקפה ביוני וביולי. מחיר ליברה אחת של קפה בבורסת הסחורות של לונדון עמד על עשרים דולר. באוגוסט צללו מכירות הקפה עד לעשרים טון בכל העולם כולו. יצרניות הקפה החזיקו בעמדתן הקשוחה לגבי מכסות עד מרץ 2048, שבו החליטה ברזיל לצמצם את שטחי הגידול לטובת ייצור אנרגיה ביולוגית. וייטנאם הצטרפה ליוזמה, הודו לא פיגרה וייצור פולי הקפה בעולם הצטמצם בשמונים אחוז". 
"אבל, מה עושים כל האנשים שצרכו קפה עד עכשיו?" 
" עבדך הנאמן פה קנה במשך כמה חודשים כל יום ספל של קפה אמיתי. כשנגמרו כל החסכונות שלי אמרתי לבעל בית הקפה כי אפס כסף ואין לפניו כי אם גווייתי ואדמתי והנני ואהיה עבד לו. הוא, מצידו, אמר לי שהוא מפסיק למכור קפה וזו היתה הפעם האחרונה שלא שתיתי צפיעי גמלים בספל חרסינה לבן."
בסוף הנאום הזה חייך אגריפה חיוך מריר ששיווה חן לפנים הלאים שלו. 
פליסיה חשבה שהוא התבדח באופן כשלהו,או רמז למשהו אבל לא הבינה ולא העזה לשאול.
"לעניינו, באתי לקבור את קיסר, לא להלל אותו. יען משח אדוני אותי לבשר ענווים, שלחני לחבוש לנשברי-לב, לקרוא לשבויים דרור, ולאסורים פקח-קוח. מה דעתך?"
" מה דעתי על מה?"
"על ההצעה שלי" 
"איזו הצעה?" 
"ששטחתי בפניך הרגע"
פליסיה ניסתה למדוד את מידת הנזק שתעשה לעצמה אם תראה כעס או תסכול. היא החליטה שהאיש לא יצווה להשליך אותה לצינוק אם תנשך אותו קצת.
"עד עכשיו הבנתי אולי עשרה אחוז ממה שאמרת, במשפט האחרון איבדת אותי לגמרי, אכפת לך לומר משהו מובן לשם שינוי או שמילים גבוהות משמשות אותך תמיד כדי לרמות אנשים?" 
המבט על פניו של אגריפה ברזאני השתנה למשהו כמו שנראה כמו שעשוע. שעשוע של אריה צעיר כשהוא תוהה מאיזה צד חונקים אילה שאמו הביאה לו לשם תרגול. פליסיה העדיפה את החיוך המריר. 
"אני לשחרר את מפה את לעבוד בשבילי. כסף לא, בית כן, אוכל כן, בגדים כן, מברשת שיניים כן, משחת שיניים כן, איפור לא, נעלים קצת, את לדעת לקרוא?
פליסיה תהתה בינה לבין עצמה מדוע עכשיו היא כועסת. בדיחות שכוונו אליה חדלו מלפעול את פעולתן עוד כשהיתה קטנה. היא כעת בת עשרים ושבע. ובכל זאת, העלבון הזה לא החליק מעליה.  
"לך תזדיין , דחליל." 
אגריפה נראה מופתע לרגע. אחר כך חזר למבט העייף שלו. 
"סליחה, לא התכוונתי להעליב, את פשוט הזמנת את זה. בכל אופן, אני מניח שאת מבינה במה מדובר, יש לי יפוי כוח חתום ממדינת ישראל ומהנהלת לייף אנטרפרייז להוציא אותך מבית הכלא בתנאים מגבילים מאוד לצורך ביצוע עבודה. אם תבצעי אותה על הצד הטוב ביותר תשוחררי מהכלא. מה דעתך? 
" למה דוקא אני?" 
" אני לא צריך לענות לשאלה הזו, אני מציע שוב ובפעם האחרונה, מה התשובה שלך?"
" כן"
"טוב. אני אכין את הניירת, אבוא לאסוף אותך מחר, עד אז אולי תפתחי קצת חוש הומור, את הטמטום והבורות לא סביר שתשני בזמן הקרוב". 
אגריפה ברזאני סימן בידו. שני השומרים הרגילים לקחו את פליסיה בחזרה לתאה. פגועה, מתוסכלת, שונאת. היא לא הרגישה חיה כל כך אולי חמש עשרה שנה.
אמא שלה, מזל בן שבת, אמרה לה מעט לפני שנכנסה לכלא שאלוהים נתן לה שכל והיא הלכה והמירה אותו לאפסים ואחדות.פליסיה כבר רחשה בוז מופגן למזל ולא היססה לענות שאלוהים כנראה לא חנן את מזל בן שבת בשכל ולכן היא חייבת להשתמש בגוף שלה במקום. מאז לא ראתה את אביה ואמה. לכן גם לא ציפתה לביקורי משפחה. וגם אז לא חשה עלבון, צער כעס או חרטה. פתאום בא איש, מכלבי השמירה של העדר הנקרא בני אדם, ראש מחלקה בתאגיד שכל עסקו שעבוד, אומר לה כמה מילים ומצליח להוציא אותה משלווה סטואית של כמה שנים. יהיה די זמן לברר את זה, התהיה הדחופה יותר היתה, איזה עניין יש ללייף אנטרפרייז, התאגיד שהיא נשבעה להפיל, במישהו כמוה. היא בסך הכל גילתה משהו שהם בודאי ידעו - היא כתבה קוד, אמנם קצת מסובך, שהתשתמש בפרצה של הלייף מטר. הקוד גרם ללייף מטר להפסיק לשדר אותות מצד אחד, ומצד שני לא גרם למערכות הניטור לזהות את הפסקת השידור. במשך יומים מערכות המיחשוב של לייף אנטרפרייז קיבלו שדרים מזוייפים משבבים של אנשים אחרים שזיהו אותם כפליסיה בן שבת למשך כמה דקות. 
בסך הכל לא היה כאן הישג גדול, רק סבלנות, יכולת ניתוח של פרוטוקול תקשורת, הרבה מאוד ניסוי וטעיה ובעיקר נחישות. אף אחד אחר לא עשה את מה שהיא עשתה כי אף אחד אחר לא חשב שלחבל בלייף מטר זה כדאי. אז מה יש לה, בוגרת תיכון בקושי,  להציע לתאגיד שתקציב המחקר שלו גדול כמו תקציב שנתי של חצי עולם וצוותי המחקר שלו מאגדים כמויות בלתי נתפסות של ידע, יצירתיות ותושיה?   
   
     
  

אין תגובות:

פרסום תגובה