יום שלישי, 19 ביוני 2012

פרק 4 - לתת לפתאים ערמה

משימתו הראשונה של אבנעזר מארנהוף כץ הוכתרה בהצלחה. הוא מצא דירת חדר וחצי בשדרות קספר ליברו, סאו פאולו, ברזיל. לשמחתו הרבה, חמש דקות הליכה הפרידו בינו ובין תחנת הרכבת התחתית לוז. אפילו פארק לוז, הסמוך לביתו, הזכיר לו את הפארק מאחורי דירתו שבדיסלדורף. אמנם, מארנהוף כץ מעולם לא דיבר עם בעל הדירה, לא ראה אותה במציאות ולא בדק את הסביבה, אבל כמה הודעות דואר אלקטרוני, חשבון בנק דיגיטלי ושירות מפות ותצלומי לויין באינטרנט גרמו לו להרגיש כאילו הלך בעצמו, חיפש דירה וחתם על חוזה בארץ זרה שאינו דובר את שפתה. ההתנסות עצמה תרמה רבות לשיפור מצב הרוח שלו. בעולם שבו הרגיש שהוא נטע זר, לפחות מבחינה חברתית, פתאום הרגיש שיש לו מהלכים, שהוא יודע לדבר בשפת בני אדם, שהוא איננו הרכיכה הפגיעה שהוציאו אותה מקונכיתה כי אם, כי אם, טוב, כאן נגמר הדמיון של אבנעזר. החיים, כך חשב, מוצאים להם דרך להסתדר, אולי יתכן שאבן שאין לה הופכין בסך הכל מוצאת לה שקע חדש, שמתאים בדיוק למידותיה, ברגע שהופכים אותה. כך היא חוזרת למצב האין הופכין מהר מאוד.
את תכנית העבודה שלו סידר עוד במטוס שנשא אותו באי נוחות ניכרת מגרמניה לברזיל. מקור מתח, אבטחה, חישה, חישוב, שידור ופענוח, על כל אלה נתן את דעתו ושרטט בקוים כלליים מה דרוש לשבב כזה. הוא העריך את העבודה בלא יותר מחמש שנות פיתוח, רק בשל העובדה שהשבב צריך לשכון לבטח בתוך בני אדם חיים. לו היה זה שבב רגיל היה מסיים את העבודה בתוך שנה. 
יום העבודה הראשון של אבנעזר מארנהוף כץ החל כפי שהסתיימו ימיו האחרונים, בדבר הכי קרוב לעליצות שאפשר לדמיין אצל אבן. הוא ניגש לבעיה הראשונה שלו בחדוה רבה. בעיית אספקת המתח. שבב כזה, כמו שהוא דמיין, לא יוכל לקחת מתח מסוללה שצריך להחליף כמו בקוצב לב. מדובר בשבב שעושה חישובים ומשדר מידע, דרוש מקור מתח זמין יותר וחזק יותר.  בסופו של דבר, לאחר הרבה מאוד נסיונות, נזנח עמוד השדרה כמקום משכנו המתוכנן של השבב. הרגל האנושית, שעולה ויורדת פעמים רבות ביום, היתה האיבר האידיאלי ליצירת המתח החשמלי הדרוש להפעלת השבב.
לכאורה, דבר לא השתנה באבנעזר מארנהוף כץ. הוא הגיע בכל יום למשרד, חילק אתגרים למשימות קטנטנות אותן כתב בעיפרון על גבי ניר חלק ומחק אותן אחת אחת. מה שהשתנה יותר מכל היה החוסר בצוות. אמנם, הוא נפגש מספר פעמים עם חברי הצד הביולוגי של הפרויקט על מנת לדון בבעיות וקשיים שנבעו מהשתלת שבב מחשב בגוף חי ללא מקור מתח יציב, אך עיקר העבודה שלהם היה לספק לו תוצאות. הוא עבד על בסיס התוצאות האלה לבד, ושלח את שירטוטיו ותכנוניו למחלקת הייצו. זו מצידה, סיפקה לו חבילות שבהן היו השבבים שביקש. בסופו של יום, גילה מארנהוף השתקן ממילא, שעבר עוד יום מבלי שדיבר יותר מכמה עשרות מילים. פעם אפילו ספר את המילים שהוציא במהלך היום וסיים בשלושים ושמונה. 
חצי שנה אל תוך תהליך הפיתוח וכבר היה אבטיפוס מנוון שנוסה על בעלי חיים. הצרה הגדולה, מתח נמוך מדי. אם השבב צריך לקבל מידע מחיישנים, לעבד את המידע לביטים ולשדר אותם, הוא צריך יותר כח חשמלי. את המשפט הזה בדיוק אמר מארנהוף בישיבת ראשי המחלקות האחרונה. ליו צ'אן, הביולוג המבטיח לשעבר וראש מחלקת פיתוח ביולוגי בהווה ציין שלא ניתן לייצר יותר כוח, אם כבר, היות שהשבב אמור לתפקד גם אצל זקנים וחולים, הצפי הוא למתחים חשמליים נמוכים יותר וזרם חלש יותר. ראש מחלקת ייצור ציין שעם פחות כוח ממה שיש כיום לא ניתן לייצר שבב שיגיב בכלל, גם כיום, עם האבטיפוס הקיים, השבב נשען על סוללה פנימית שתספק לו את תוספת הכוח הדרוש. מארנהוף שתק כשכולם ציינו את המבוי הסתום שאליו נקלעו. הוא המשיך לשתוק גם כשכולם סיימו להעיר את הערותיהם המלומדות. שתיקה כללית השתררה בחדר הישיבות. עשר דקות נותרו לתום הישיבה.
 "השיגו לי שבב שמשתמש במתחים יותר נמוכים ובזרמים יותר נמוכים" , נשמע קולו של אבנעזר בחלל. 
"אי אפשר" ענה ראש מחלקת הייצור "לסיליקון יש מגבלות, יש מתח מינימלי שהוא צריך לקבל אחרת הוא פשוט לא עובד". 
"אז תשמשו בחומר אחר, לא בסיליקון" 
"בטח, אין בעיה, אתה מכיר דרך לייצר שבבים מפלסטלינה? למה לא אמרת?" 
אבנעזר מארנהוף כץ שתק. הישיבה התפזרה. 
מנהלת השיווק, אישה קטנה עם שיער מתולתל, צחוק מתגלגל ונוהג מטריד להניח יד על בני שיחה, התפרצה למשרדו של מארנהוף כץ למחרת. אבנעזר היה מופתע כל כך שהפיל את עפרונו, קם ממקומו, ישב שוב ובאופן כללי לא ידע מה שיעשה. 
מנהלת השיווק, אלכסנדרה, לקחת כיסא וישבה. 
 "מה שלומך מר כץ? זה יום מבשר גשם הא? אני שונאת את הימים המעוננים האלה, הכל מעיק וקשה לנשום, אני אומרת, אם הגשם רוצה לרדת שירד - מה הקטע עם כל המועקה לפני כן? זה כמו כשאתה אוכל את האוכל המגעיל בחדר אוכל שלנו ומבזבז יום בהתפתלות מכאבי בטן לפני שאתה מקיא."
ברגע זה פרצה אלכסנדרה בצחוקה המתגלגל. מארנהוף נבוך, האדים, הסתכל לכל הצדדים, ניסה לחייך קצת ולבסוף פלט מין שיעול שאולי היה בו שמץ של צחוק. מארנהוף השתדל להתרחק כמה שיותר מאלכסנדרה מרגע שפגש בה, אנשים מסוגה גרמו לו להרגיש מאוד לא בנוח, בדיוק כפי שהרגיש עכשיו. 
"בכל מקרה, אגש לעניין. חשבתי על כמה דברים שקשורים לשיווק של המוצר שלנו. אני צריכה את עזרתך ". 
מארנהוף לא הבין. אלכסנדרה היא אשת שיווק. לפי כל מדד, היא היתה שייכת לחלק הטיפש של החברה. במה הוא יכול לעזור לה? מה תבין ממה שיאמר אי פעם? 
:"בבקשה" 
"ובכן, נכון לעכשיו המוצר שלנו יצא כשהוא מגובה בסוללה פנימית, כמו שהבחנת אין לנו מספיק כוח חשמלי להשתיל שבב שיעבוד ללא אספקת חשמל מבחוץ וזו בעיה." 
"למה?" 
"כי אף אדם עם חופש בחירה לא יסכים ללכת לניתוח אחת לשנה כדי להחליף את הסוללה של השבב שלו ואף אחד לא ירצה להסתובב עם סוללה מחוברת לגוף מבחוץ רק בשביל השבב שלנו" 
"ואם לא היתה סוללה, פתאום אנשים היו רצים לקנות את השבב?" 
"לא, אבל הם לא קהל היעד שלנו, לא להם אנחנו משווקים את השבב" 
" לא? " 
"היית פעם בבית חולים מר כץ?" 
"לא" 
"אתה בא, נרשם, מוציאים לך כל מיני טפסים, מדביקים מדבקות, בודקים חום ולחץ דם, לפני שהספקת לומר מילה כבר אספו עליך מידע ותייגו אותך. הטיפול מתחיל רק אחר כך. השבב שלנו צריך להיות חלק מהסרט הנע הזה אם אנחנו רוצים שהוא יצליח. מדבקות, טפסים, שבב. בשביל זה צריך שבב קטן בלי סוללה שתהליך ההחדרה שלו לגוף קצר ולא מציק. אחרת לא ישתמשו בו". 
"ובמה אני יכול לעזור?" 
"אתה הצעת לעשות שבב שעובד על פחות חשמל, נכון? "
"כן" 
"ואתה יודע איך לעשות את זה?" 
"לא"
אלכסנדרה חייכה חיוך רחב. היא קמה ממקומה, הוציאה מכיס המכנסים שלה קופסה קטנה, הניחה על השולחן ושמה את כף ידה על כתפו של מארנהוף. 
"מר כץ, שלחתי לך דואר אלקטרוני. אני רוצה לשמוע מה דעתך, שמתי עוד עותק אצל ליו צ'אן".
אלכסנדרה הסירה את ידה סוף סוף ממארנהוף. הוא נשם לרווחה. 
"רוצה לבוא לאכול צהרים? אני מבטיחה לא להקיא עליך עד מחר" 
הצחוק המתגלגל נשמע שוב ואלכסנדרה יצאה. תחושת האי נוחות ליוותה את מארנהוף עוד כמה דקות טובות.

אין תגובות:

פרסום תגובה