יום שבת, 31 בדצמבר 2011

פרק 10 - דור הולך

בכל יום היתה לילה אחמטובה מסיימת לנקות את המטבח בביתו של אבנעזר מארנהוף ויוצאת. 
אבנעזר עצמו מעולם לא ידע לאן היא יוצאת ומה היא עושה בצאתה. מעולם לא ביקשה ממנו כסף, מעולם לא נעדרה מהבית יותר מהזמן שנדרש לאבנעזר לצאת, לשבת בבית הקפה פאסו רובלס, ללכת לספריה ברחוב מורומבי ולקרוא ספר נוער מתורגם כלשהו בפורטוגזית (הוא היה עכשיו באמצע "שלושת המוסקטרים" וחשב לוותר), ללכת לברכת השחיה ברחוב סנטו אמארו לשיעור שחיה ולחזור הביתה. כל הטיול היה לוקח לו שש שעות. הוא היה הולך בכל מזג אויר ובכל מצב גופני. זה היה יום העבודה שלו ובשובו תמיד היתה לילה אחמטוב בבית.
בכל יום חשב על מה שאמרה לו לילה בפגישתם הראשונה - שהוא יאהב אותה אחרי חצי שנה. שנה וחצי עברו והוא היה יכול להודות בפני עצמו בפה מלא שהוא אוהב את האישה הזו. הם לא היו זוג במובן המקובל של המילה, הם אפילו לא ישנו יחד, אבל משהו בה קשר אותו כל כך חזק לבית, שהיה מרגיש כאב פיזי כשהיה מאחר הביתה. הוא היה נמשך בעבותות מאיפה שהיה לכיוון הבית, בלי לכוון או לחשוב, רגליו נשאו אותו לבית. וכשהיה בבית, בילה את זמנו בתשומת לב מלאה, חדה, עירנית וסקרנית. בציפיה למילים הספורות שתגיד, כמו "אתה זקן מבחוץ, אבל פה בפנים אתה גוויה" או "אתה חושב גברים יש להם משהו בין רגלים? אני מסתובבת הרבה בעולם ואין גבר אחד, הם כולם בחורות מה יש להם בין רגלים זה צינור בשביל להשתין בעמידה". אחרי משפטים כאלה היתה לילה פורצת בצחוק רועם וטופחת לאבנעזר על גבו. אלה היו יוצאי הדופן, נדיר היה לראות את לילה מחייכת או צוחקת. שמחה התבטאה אצלה בעיקר בעצימת עיניים וקימוט האף. לא היתה הבעת פנים בעולם כולו שמצאה חן בעיני אבנעזר יותר מזו. ולא היה לו מושג מה משמח את האישה הזו. נראה שזה היה ענין אקראי.      
באחד באוגוסט 2025 משהו השתנה. בבוקרו של אותו יום ביקשה ממנו לילה במבוכה מופגנת, כמעט בבושה, אם יוכל להלוות לה חמשת אלפים ריאל. 
"בטח, למה את צריכה אותם?"
"אתה לומד עוד יומים. בינתיים לילה עבד שלך, חייבת לך כסף"
אבנעזר משך בכתפיו, חמשת אלפים ריאל היו הרבה כסף מצד אחד, ומצד שני הוא היה נותן ללילה פי עשרה מזה בחפץ לב. בשובו הביתה באותו היום לילה נעדרה. גם ביום שלמחרת לא באה. יומים עברו ואבנעזר לא למד את סיבת ההלוואה. אחרי שלושה ימים החל אבנעזר לדאוג. 
הדבר הראשון ששאל אותו סמל תחנת המשטרה ברחוב דה מוקה הוא מספר הלייף מטר של הנעדרת. אבנעזר לא ידע מה לומר, הוא לא חשב שיש לה לייף מטר. הדבר השני שאמר לו סמל המשטרה אחרי שהתבררו נסיבות האירוע ומצב היכרותם של השנים הוא שיבדוק אם כל חפצי הערך בבית שלו נמצאים ויחזור אליו. 
אבנעזר התעצבן, אבל סמל המשטרה הבהיר לו שכדאי מאוד שיבדוק, כי אם היא גנבה לו משהו, יהיה קל יותר לאתר אותה. כמעט לכל חפץ שהיה שווה משהו היה משדר שנועד לאתר אותו או לספק שירותי תמיכה מרחוק. מטלוויזיות ומכונות כביסה ועד לטבעות. אם לילה נושאת עליה משהו יקר ערך, ניתן לאתר אותה. לייף מטר היה כמובן עדיף, היות שניתן היה להוציא שבבים ומשדרים בקלות רבה מחפצים, גופיהם של בני אדם היו פחות נוחים לפעולות כאלה, ביחוד מאז שהוכנסה האזעקה השקטה שהקפיצה הודעה במסופי המשטרה על כל לייף מטר שנעשה נסיון להוציאו מגוף הנושא  או שנתוני הלייף מטר הצביעו על מצוקה.
בלית ברירה הלך אבנעזר מארנהוף לחפש בדירתו. הדבר היחיד שחסר היה השבב 20G שקיבל לכבוד פרישתו. כשהסביר לסמל מהו אותו שבב שקיבל ומדוע, קם הסמל וחיבק אותו. 
"אתה צריך לקבל פרס נובל לפחות, חבר. אתה חיסלת לבד חצי מהפשע בסאו פאולו". הסמל לא בזבז זמן ותוך כמה שעות כל שוטר בסאו פאולו חיפש אישה שתאמה את תיאורה של לילה אחמטוב. 
חמישה ימים אחר כך, בתשעה באוגוסט 2025 נתגלתה גופתה של לילה אחמטוב ליד אחד העמודים של גשר לוס אימגרנטס, לחופו של האוקיאנוס האטלנטי. 
הידיעה על מציאת הנעדרת חלקה את הכותרת של "אדמנטינה" עם הידיעה על הכנסת שיעורי האזנה למוזיקה קלאסית לתוך תכנית לימודי החובה בברזיל החל מכיתה א' ועד כיתה י"ב   

יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

פרק 9 - הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע

פליסיה עצרה את עצמה מלצחוק בקול רם. זה בדיוק מה שהיא רצתה לעשות עם המחתרת השניה. לעוור את לייף אנטרפרייז. 
בכל העולם כולו היו חמש מדינות בלבד שהחזיקו צבא סדיר. בשנת 2030 נחתם החוזה הראשון בין חברת "לייף אנטרפרייז" לבין אוסטרליה. על פי החוזה מתחייבת חברת לייף אנטרפרייז לספק לממשלת אוסטרליה מידע על כל נושא לייף מטר שאינו אזרח אוסטרלי במרחק של 100 קילומטר מגבולותיה. בנוסף, חברת לייף מטר תחזיק אמצעים להרחקת כל מי שממשלת אוסטרליה מצביעה עליו כאיום ואינו אזרח אוסטרלי. בתמורה שילמה ממשלת אוסטרליה לחברת לייף אנטרפרייז כרבע מהוצאתה השנתית על ביטחון. כמה שנים אחר כך, לאחר שלייף אנטרפרייז הוכיחה את עצמה כמגן יעיל, פורק צבא אוסטרליה והכסף שהתפנה הופנה לחינוך, בריאות ורווחה.
הצלחת המודל האוסטרלי עודדה את מדינות אירופה ודרום אמריקה, קנדה ויפן לחתום חוזים דומים לאלה.מזכ"ל האו"ם הגדיל לעשות וכופף את ידי מדינות אפריקה בהתנותו סיוע חירום בחתימת חוזים כאלה. מדינות ערב הצטרפו בהיסוס רב אחרי שאזרחיהן איימו בהפלת המשטרים. 
סין, רוסיה, ארצות הברית, צפון קוריאה וישראל נשארו המדינות היחידות בעולם שהחזיקו צבא. באופן אירוני, צבאה של לייף אנטרפרייז היה חזק מכל הצבאות האלה גם יחד מאחר שנהנה מבסיסים זמינים בכל רחבי העולם, היה מצויד במיטב הטכנולוגיה ומפקדיו היו הטובים ביותר שניתן למצוא. קצינים מצטיינים בצבא הרוסי מיהרו לעזוב את ארצם ולשרת כקצינים בלייף אנטרפרייז, עם משכורת טובה בהרבה ותנאים מעולים. למרות שסין הנהיגה עונש מוות אכזרי במיוחד לחיילים שערקו לשורות לייף אנטרפרייז, היה הסחף גדול מכדי לעצרו וסין מצאה את עצמה ללא כוחות מיוחדים ראויים לשמם.   
פליסיה בן שבת ראתה, כנערה בת שתים עשרה, את כל הסחף הזה ויאושה לא ידע גבול. הרע מנצח וכולם שמחים, איך זה יתכן? האם היא היחידה שמשוכנעת שמעכשיו יכתיב תאגיד יחיד את המציאות לכל העולם? אמנם, היא חיה בישראל, אבל מה יכולה ישראל הקטנה לעשות מול תאגיד מרושע וכלל עולמי כזה? אביה, עמרם, ניסה לצנן את הלהט שלה, אחרי הכל, הוא עבד בסניף לייף אנטרפרייז בארץ והראה לה את רשימת ערכי הארגון שחור על גבי לבן: "מטרתנו היא לפתח חברה בטוחה, נוחה ומיטיבה עם חבריה". אין כאן שום דבר על כיבוש העולם או מעקב מתמיד אחרי אזרחים תמימים, פליסיה.
אמה, מזל, לא התאפקה ונכנסה לשיחה, פליסיה כל כך שנאה לשמוע את הקול הזה, שתמיד היה חסר סבלנות כלפי החשדנות שלה. "סבתא שלך, אורטל, היתה קופאית בסופר מרקט. אני, הבת שלה, נשרתי מבית הספר,   וגם אני הפכתי לקופאית בסופר. ואז ביטלו את התפקיד הזה, כי איזה חבר של אבא שלך המציא תכנה שפשוט מקשרת בין הלייף מטר לחשבון בנק. אין גניבות, אין מוכרות, אין קופאיות. פשוט בוא וקח. זהו. את היית בכיתה ג' כשפיטרו אותי. את יודעת מה לייף אנטרפרריז עשתה איתנו? כל הקופאיות והמוכרות שבבת אחת לא היה צריך אותן? היו יכולים לזרוק אותנו לכלבים. במקום זה מה עשו? "
פליסיה נאנחה, "הם לקחו אתכן להכשרה של שנה כולל שכר על חשבונם"
"בדיוק, ומה אמא שלך עושה עכשיו? אמא שלך הפכה מקופאית לאוצרת, אמא שלך מתעסקת באומנות, אמא שלך, מזל בן שבת, שסבתא שלה ואמא שלה והיא היו קופאיות בסופר, היא היום מומחית לאמנות. למי קראו כדי לבדוק אם סדרה שלמה של ציורים של גויה במוזיאון הפראדו במדריד היא זיוף? לי ....
וככה זה המשיך והמשיך כל פעם.
פליסיה התנערה מתחושת השמחה. המטרה היא לצאת מכאן. שצ'ינגיס חאן יעשה כבר את העבודה ויפיל אותם.
"מה אתה רוצה שאעשה?"
"בקצרה, את צריכה ללכת לשם ולהיות העינים שלנו. במידה ותידרשי לפעול, גם לפעול."
"אני נראית לך כמו מתחזה טובה?"
"האמת שכן, את די אמינה כטיפוס שוליים ואין לך לייף מטר"
"אני פחות טיפשה ממה שאתה חושב, איך תעקבו אחרי?"
"אנחנו פחות טיפשים ממה שאת חושבת, איך תשיגי אוכל בחוץ בלי לייף מטר?, איך תסעי? איך תשיגי מידע? נכון לכרגע, את חסרת אונים בחוץ בדיוק כמו בכלא"
"אז לא תעקבו אחרי?"
"לא"
"יופי, מתי מתחילים?"
"לפני כמה חודשים, נמשיך מאיפה שהפסקנו - ממחר תלמדי קצת על מכשירי תקשורת חוטיים ואיך משתמשים בהם. בינתיים תישני בפנימיה שלנו"

     

יום רביעי, 28 בדצמבר 2011

פרק 8 - המלפפונים והגנן

שנת 2024 היתה השנה הטובה ביותר בחייו של אבנעזר מארנהוף כץ. לראשונה בחייו הוא גילה מה משמעות הדבר ללמוד ממישהו אחר. כל חייו הוא התבודד מתוך הנחה שאין אף אחד בסביבתו שיכול ללמד אותו משהו. מובן שמאמן השחיה הפרטי שלו ידע שחיה טוב ממנו, אבל זה היה טכני מאוד, "אתה מרים את היד גבוה מדי" או "סיבוב קצת יותר גבוה, אל תרים ראש כדי לנשום". מאמן השחיה של אבנעזר לא היה יכול ללמד אותו דבר על היופי הנשגב של גוף הנע דרך המים בחיכוך מזערי,  אפילו גוף זקן, נרפה ומדולדל כמו של אבנעזר. 
לילה אחמטוב, לעומת זאת, לימדה אותו דבר או שנים לא טכניים כלל וכלל, היא הוסיפה לרשימת פסגת היצירה שלו את "אוצ'י צ'ורניה" הרוסי (הוא מעולם לא הצליח לשיר את השיר,תמיד היה נתקע במשפט "קאק בליו ליו יאבאס", היות שזה היה המשפט החמישי בשיר ומשם הוא הלך לאיבוד, הוא פשוט ויתר על הנסיון). זה היה מה שהביאה מהבית. בנוסף לכך הוא גילה שיש לה אוזן רגישה במיוחד לרגעים שאין להם תחליף במוזיקה. היא היתה עוצרת אותו באמצע הקשבה, מורה לו להחזיר אחורה את השיר כמה שניות, מקשיבה שוב ולפתע מצביעה:
" הנה!, זה מה כינור נכנס חצי טון מתחת קול זמרת, אחר כך עולה טון מה היא תרד חצי טון בסוף שווה מה גומר שניהם באותו מקום עצוב"
לאבנעזר לא היה מושג על מה היא מדברת, לא משנה באיזו שפה ניסה לתקשר איתה, נדמה שלילה לא ממש תפסה את עניין הדקדוק. זמנים לא היו חשובים בעיניה, היא השתמשה בהווה ועבר בערבוביה, אף פעם לא בעתיד, גם כשהצליח להבקיע דרך מבעד למסך הדקדוק, פשוט לא הצליח להבין מההסבר את הגדולה של הרגע, ובכל זאת, כל רגע ורגע שהראתה לו היה יצירת אמנות בזעיר אנפין.
הוא גם לא הבין מה היא עושה בביתו ומדוע נטפלה דוקא אליו. שבוע אחרי פגישתם הראשונה אזר אומץ לשאול אותה והיא ענתה לו: "אתה בית, אתה פה, עוד הרבה זמן תבין, לא עכשיו". עברה יותר משנה והוא עדין לא הבין מה הביא את לילה אחמטוב לברזיל, לסאו פאולו, לבית שלו. הוא הסתפק בכך שלא חש עוד אימה משתקת בכל פעם שנכנס הביתה וראה ארוחת ערב מבושלת על השולחן ואישה הבאה אליו בצעדים כבדים לקחת ממנו את ילקוט הגב.    
בוקרו של השלושה ביוני 2024 היה גשום מאוד, אנבעזר ישב בפאסו רובלס כבכל בוקר וקרא את כל בלוגי המחשבים שהיה מנוי עליהם. הוא כבר ידע שאינטל ניהלה את חטיבת לייף מטר  כחברה נפרדת בשם "לייף אנטרפרייז", הוא גם ידע שרווחי החברה הזו היו צפויים להיות גדולים מאלה של אינטל כבר בשנת 2026. עתה צדה את עינו ידיעה בדבר מחקר בביולוגיה שנעשה בעזרת הלייף מטר.קבוצת המחקר, מאוניברסיטת מישיגן, קנתה מ "לייף אנטרפרייז" פילוח נתונים של כשלושים מליון בני אדם ברחבי אמריקה. בשלב ראשון, התבקשו אלף מבעלי הלייף מטר למלא שאלון על הרגלי תזונה. החוקרים ניתחו את הפלטים של הלייף מטר שלהם ומצאו התאמות בולטות בין פלט הלייף מטר לבין הרגלי התזונה. על בסיס התאמות אלה בנו החוקרים תכנה המקבלת את פלט הלייף מטר וחוזה את הרגלי התזונה של בעליו. כמליון נתונים נבדקו ואחוזי הדיוק של התכנה עמדו כעת על 95.
"אמור לי מה פלט הלייף מטר שלך ואומר לך מי אתה" חייך לעצמו מארנהוף את החיוך הכואב שלו. היתה לו הרגשה שהאח הגדול פקח את עיניו ומרגע זה הוא לא ישן. מארנהוף כתב בשולי דף המשימות שלו את המשפט הבא: 
עד ינואר  2025 ימצא מישהו, באמצעות ניתוח נתוני לייף מטר, התאמה חזקה בין לימוד ציור ומספר הקשרים החשמליים במח. כתוצאה מכך, עד יוני 2025 יהפוך לימוד הציור לחובה בכל בתי הספר בעולם. 
אבנעזר מארנהוף שילם ויצא מבית הקפה. היה לו טעם חמצמץ בפה והוא הרגיש שהבטן שלו נופלת, כאילו אגן הירכים שלו נעלם. הוא נשען על קיר בניין  בסימטה הקרובה שפנתה מרחוב ריו גראנדה והקיא. הוא הבין עד כמה שינה את העולם, וחשד שלא לטובה.     

יום שלישי, 27 בדצמבר 2011

פרק 7 - לך אל פרעה

פליסיה פלטה "כן" שנשמע כמעט נלהב.
לא חסר לה אור שמש במיוחד, גם לא חופש ומרחב, האוכל בבית הכלא היה סביר ואפילו המקלחות הקרות בכיור קטן לא יאשו אותה. אבל קפה לא היה שם. בשבוע הראשון לכליאתה היתה תופסת את ראשה היטב בין שתי ברכים על מנת להקל על הכאבים. אחר כך פחתו הכאבים ונשארה רק העייפות. לבסוף הלכה העייפות ונשאר רק זיכרון רחוק וגעגוע לריח, לטעם המר. 
אגריפה יצא וחזר אחרי כמה דקות עם שתי כוסות קרטון. הריח והטעם החליאו את פליסיה. היא הניחה את הכוס בשאט נפש על השולחן. 
"שוק הקפה התמוטט במאי 2047, לפני שנתים בדיוק" אמר אגריפה, "ברזיל וויטנאם, החליטו להטיל מכסות ייצור על קפה על מנת להעלות את המחיר. התוצאה המיידית היתה עליה של חמש מאות אחוז במחיר הקפה ביוני וביולי. מחיר ליברה אחת של קפה בבורסת הסחורות של לונדון עמד על עשרים דולר. באוגוסט צללו מכירות הקפה עד לחמש טונות בודדות בכל העולם כולו. יצרניות הקפה החזיקו בעמדתן הקשוחה לגבי מכסות עד מרץ 2048, שבו החליטה ברזיל לצמצם את שטחי הגידול לטובת ייצור אנרגיה ביולוגית. וייטנאם הצטרפה ליוזמה, הודו לא פיגרה וייצור פולי הקפה בעולם הצטמצם בשמונים אחוז. כדאי שתתרגלי, כי אי אפשר להשיג כוס קפה אם את לא נמצאת ליד נמל מרכזי בעולם.
פליסיה בודאי נראתה מיואשת ומרוטה, כי אגריפה חייך אליה חיוך מנחם של שותפים לצרה.
"ועכשיו לעבודה, שמעת פעם על צ'ינגיס חאן"?
"מי?"
"שכחתי, את מורדת, אתם מתנועת הטמטום-"
"תנועת הבחירה, אנחנו בחרנו שלא להשתעבד למידע המסונן והמעוות שהשלטונות נותנים לנו"
"לטובת איזה אמת?, יש לכם מידע חלופי, אמיתי יותר?" אגריפה הניף את ידו בבוז, "חשבתי שאת קצת יותר חכמה מזה".
פליסיה נזכרה מיד בבית הכנסת, באביה, עמרם, ובשיחה שניהלו בשעה שחזרו משם בערב שבת אחד, כשהיתה בת שמונה עשרה.
"לבת של סלים יש קונצרט ביום ראשון, היא באה עם הפילהרמונית של ברלין" 
"יופי אבא" 
"הבן שלו עוד מעט מסיים את הספר החדש" 
"כל הכבוד לו" 
"זוכרת את הבת של יוסף חיים?, אז היא כבר סיימה באקדמיה לאומנות, היא ציירת"
"מאוד מרשים" 
"נו, פליסיה, מה איתך? תראי איך הילדים של כולם מוצלחים ואת בקושי יודעת לקרוא עברית, מתי תקחי את עצמך בידים?" 
"אבא, זה הכל מה שמלעיטים אותנו, כמו שעשו פעם לאווזים ותרנגולות. איזה אידיוט עושה מחקר ביולוגי, מוצא כמה סטטיסטיקות בלייף מטר, מראה התאמה והופ! המדינה מחליטה שממחר כולם צריכים ללמוד האזנה למוזיקה קלאסית או ליטוף חגבים"
"פליסיה, את מדברת כמו ילדה קטנה ששטפו לה את המוח. לא משנה מה רוצה הממשלה, מה את רוצה? מה מעניין אותך?" 
"הלייף מטר אבא" 
"יופי, אז למה את לא לומדת הנדסת מחשבים או אלקטרוניקה? אין בזה בושה. הלייף מטר גירסה 12 יכול להיות פרי התכנון שלך" 
"הלייף מטר, אבא, הוא כלי לשליטה בהמונים, ואני מתכוונת להרוס אותו ולשחרר את כל בני האדם" 
"פליסיה, די עם השטויות, את אפילו לא יכולה לקרוא את מסמך הארכיטקטורה שלו או הוראות הההפעלה ואני לא אתחיל בכלל לדבר על העובדה שזה פלילי בכל מדינה על כדור הארץ" 
פליסיה חשה את פניה מתחממים. אבא טעה, היא כתבה שלושה מאמרים גאוניים ממש. אבל היא עדין לא ידעה לקרוא את הוראות ההפעלה ואף אחד לא התרגש מקטע הקוד פורץ הדרך שלה. 
אגריפה פרץ את מחשבותיה.
"לא משנה, אני אדלג. יש איזה בחור, קורא לעצמו צ'ינגיס חאן, הווא מיסך לנו שטח עצום בערבות מונגוליה". 
אגריפה החווה בידו וותמונת לווין הופיעה על קיר המשרד. באמצע התמונה היה מין כתם שחור שנדמה שהורכב מכמה עיגולים זה על גבי זה. 
"אנחנו לא מקבלים משם שום צורה של תקשורת. שלחנו לשם גדוד לפני חודש. איבדנו איתם קשר, אף אחד לא חזר".   

יום שני, 26 בדצמבר 2011

פרק 6 - על כן יעזוב איש

מסיבת הפרידה של אבנעזר מארנהוף כץ מעבודתו התרחשה בנוכחות ליו צ'אן ומזכירתו. המזכירה הושיטה לאבנעזר גוש פלסטי שקוף שבתוכו היה שבב זעיר. על גוש הפלסטיק נחרט הכיתוב "לאבנעזר מארנהוף כץ, על תרומתך לקידום האנושות, אנו גאים להגיש לך את שבב 20G בברכה, צוות לייף מטר". 
אבנעזר חייך. חיוכו של אבנעזר נתן למסתכל בו את הרושם של כאב שיניים לא ברור. מקור חיוכו של אבנעזר היה הכיתוב. הוא כלל מעין בדיחה על כל האנשים שלא הבינו את דרך המספור שלו, פועלי הייצור שמיספרו את השבבים לא ידעו שבבסיס הקסהדצימלי המספר שבא אחרי 20F הוא 210 ומיספרו את השבב הבא  כ- 20G. המזכירה וליו צ'אן לחצו את ידו של אבנעזר ויצאו מן המשרד. אבנעזר אסף זוג אזניות, החזיר את המחשב שלו למחלקת התמיכה ויצא. 
מלוא כובד משקלה של החלטתו נפל עליו למחרת היום. הוא יצא באופן מוכני מדירתו לכיוון המשרד ואז הכתה בו הידיעה שהוא לא הולך לשום מקום. הוא שאל את עצמו שוב מדוע החליט לפרוש ולא הצליח לספק תשובה מניחה את הדעת. מצד שני, ליבו לא מלאו להחזיר בושת פניו אל המשרד ולהתחנן על נפשו בפני ההנהלה. 
ובכן מה עכשיו? 
אבנעזר ישב בבית הקפה "פאסו רובלס"  ליד המרכז האוניברסיטאי לאומנויות ברחוב ריו גראנדה. תחילה גילה שהוא אינו דובר פורטוגזית ולאחר מכן גילה שאין ברשותו מחשב. הוא היה חסר תועלת וכיוון באופן קיצוני יותר ממה שחשב.  
שעה לאחר מכן עדין ישב בבית הקפה, מול פרוסת עוגה שלא נגע בה ומול דף חלק ואחז בידו עט.  
על הדף נרשמו שלוש מילים בשלוש שורות ממוספרות: 
0) פורטוגזית.
1) שחיה.
2) מוזיקה. 
אבנעזר לא ידע כיצד ייגש לאף אחת מהמטלות האלה. עם זאת, הוא הרגיש עצמו עשרות מונים טוב יותר מאשר לפני שעה.
בימים הבאים הצליח אבנעזר לרכוש לו מחשב, לשמוע כמויות עצומות של מוזיקה באינטרנט, ולעבור שיעור ראשון בפורטוגזית. שלושה שבועות לאחר מכן הוא עדין התחיל כל יום ב"פאסו רובלס", מול דף חלק ועט וכתב לו משימות לאותו היום. חיש מהר גילה עולם שלם של משימות קטנות שניתן היה לרשום על דף ולמחוק אחת אחרי השניה. עולם שלם כמנהגו נהג. שלושה חודשים לאחר מכן היה אבנעזר מסוגל לקרוא קטעי עיתונות קצרים בפורטוגזית, להסביר היטב מדוע אינו אוהב מוזיקת רוק ומדוע "ניו יורק ניו יורק" של פרק סינטרה ו "ביכתוב איסמכ יא חביבי" של פיירוז הם פיסגת היצירה ומעל לכל, לשחות מאתיים מטר חתירה בלי לעצור באמצע. 
מאה ושמונה יום אל תוך הפנסיה שלו, בשבתו לקפה הבוקר, ניחת לפתע גוף זר וכבד אל הכסא שמול שולחנו הקבוע בפאסו רובלס. 
"אתה להיות לבד" אמר קול כבד ואדמתי באנגלית רצוצה. 
אבנעזר הרים את עיניו בחוסר הבנה מוחלט. 
"אתה רוצה אישה" אמר שוב הקול שהיה מחובר לפרצוף רחב ולבן, עיניים חומות ועצמות לחיים בולטות. 
אבנעזר ניסה להוציא משהו מפיו אך לא היה מסוגל. 
"אני ללכת אליך הביתה לבשל עכשיו, יש לך עינים טובות, אתה לא להרביץ. תן לי מפתח".  
אבנעזר הוציא יד מכיס מכנסיו ונתן לקול ולפרצוף, שהיו מחוברים לגוף רחב וחסון, את מפתח דירתו. 
"אתה אוהב אותי בעוד חצי שנה, לא עכשיו". אמר הקול. הפרצוף הסתובב וגילה צמה שחורה חלקה עבה וארוכה. 
אבנעזר המשיך בשגרת יומו כרגיל. כשחזר הביתה הופתע למצוא בו את הקול הפרצוף הגוף והצמה. יד רחבה הושטה אליו ואמרה לו "לילה אחמטוב, זה שם שלי, אתה מה?" 
אבנעזר עדין לא הוציא מילה. זה היה מעל לכוחותיו. הוא עמד ובהה בתופעה הזאת שנדמה שהכתה שורשים בבית שחשב שהיה שלו. 
"יש לך כסף, לא משנה, אתה עדין להיות איש פשוט, אתה מלמד אותי שפה שלך מחר".  
     

יום חמישי, 22 בדצמבר 2011

פרק 4 - מה יתרון לו לאדם

בשנת 2016 יצאה הגרסה הראשונה של "לייף מטר". זה היה שבב מחשב עם מערכת הפעלה פשוטה, כמה חיישנים, משדר אלחוטי ושלושים ושנים תאים של ששים וארבעה ביט שבהם ניתן היה לאחסן את המידע שנקרא. השבב הושתל בזריקה אפידורלית וסיפק מידע בסיסי על חום, לחץ דם, רמת סוכר ודברים מעין אלה. 
אבנעזר מארנהוף נעדר מכל אחת ממסיבות העיתונאים, הרמות הכוסית או כל אירוע ציבורי אחר שנחגג לכבוד ההישג הזה. ליו צ'אן, הביולוג לקח את כל הטיפול בתקשורת על עצמו בחפץ לב. 
חודשים לפני כן נחתם הסכם שיווק בין ענקית התרופות הגרמנית באייר ובין אינטל לאספקת מערכות שבבים ותוכנות קצה שיסייעו לבתי חולים לנתר את מצבם של חולים. באייר הוסיפה למערכת גם כלים אוטומטיים שהורידו לחץ מאחיות ורופאים. חולים קיבלו מעתה את התרופות שנזקקו להן בזמן ובמינון מדויק. 
אינטל אף תרמה לעשרות כפרים נידחים בניגריה מערכות כאלה וסיפקה לראשי כפרים מקומיים ציוד תקשורת ותרופות. מעתה, גם אם לא היה רופא בכפר, ניתן היה לאבחן בצורה מיידית הרבה מאוד מחלות ולתת הוראות מרחוק איזו תרופה לתת ובאיזה מינון.  
לייף מטר היה אחד משוברי הקופות של אינטל. הוא הכניס לה כשלושה מליארד דולר בשנה הראשונה לצאתו ובכך החזיר את ההשקעה בו פי שלושה בתוך שנה אחת. הנתונים המרשימים האלה זיכו את אבנעזר מארנהוף בבונוסים שלא העז לחלום עליהם מצד אחד ולא היה לו מה לעשות איתם מצד שני. הוא ניגש עוד ביום ההשקה של לייף מטר למשרדו והחל לשרטט את המבנה המשופר של לייף מטר 1.1. הוא בילה כבר חמש שנים בברזיל והיה לו טוב. משרד משלו, תקשורת מחשבית בלבד, ארוחת צהרים במשרד, דירה קטנה ונחמדה, וים ליד הבית. בונוס של מליוני דולרים לא היה נחוץ. בכל יום שחלף הוא הוציא פחות ופחות מילים בדיבור ישיר עם בני אדם. ליו צ'אן היה נכנס אליו למשרד, לא יושב, מציין מה הוא צריך שיקרה, אבנעזר היה פורט את המשימה לחמישים משימות קטנות לפחות, ושוכח מליו צ'אן לחודש. ככל שהמשיך לעבוד על הפרויקט הפליא אותו כל פעם מחדש עד כמה ביטים הם ביטים. לא משנה מהיכן באו - קרביים של מחשב, תדרי רדיו, או גוף האדם. אם תאמר לאבנעזר מה המשמעות של הדבר, הוא יוכל לתרגם את זה לביטים, אם המרת את זה לביטים, אפשר לעשות עם זה הכל. 
בשנת 2023 כולה הוציא אבנעזר מארנהוף, על פי חישובו, כארבעת אלפים מילים. הוא לא הופיע בשום ישיבה, כינוס או פגישה חברית. הוא היה לבד לגמרי. ומאושר עד הגג. לייף מטר 2.4 יצא בסוף אותה שנה וחצה לראשונה את סף מליארד האנשים שעשו בו שימוש. בבתי חולים בסין,  הושתל לייף מטר עם הקבלה לחדר מיון. עכשיו כבר לא נדרשה זריקה אפידורלית, ליו צ'אן פיתח יחד עם צוותו שבב שניתן להזריק לוריד ומוצא את דרכו לבד אל נקודות נוחות למדידה ולשידור. באפריקה היה השבב תחליף למערכת בריאות שלמה. ארגנטינה היתה למדינה הראשונה בעולם שמכניסה כברירת מחדל שבב קבוע בכל תינוק שנולד והצעות חוק דומות היו מונחות על שולחן הפרלמנטים בכל העולם. מחקרים הראו ירידה דראסטית בתחלואה ובאשפוז. מערכות הקצה היו נותנות התרעות על מחלות עוד בשלב הדגירה, טיפול מונע ניתן עוד לפני שסימפטומים של מחלות התפרצו. אבחון של סרטן נעשה כל כך מוקדם שאחוזי התמותה מהמחלה ירדו אל מתחת לעשרים. 
השבב החדש הכיל את מערכת ההפעלה "מארנהוף 4" שנחשבה בין מביני הדבר לפנינת הנדסה אמיתית. היו לו 256 תאים של ששים וארבעה ביט והוא מדד כל מה שרק אפשר היה להעלות על הדעת. בשלב זה, כשהוא בן חמישים, החליט מארנהוף לפרוש.  

יום שני, 19 בדצמבר 2011

פוסט ראשון: הצדקה לקיומי

אז מה עניין הבלוג הזה? למה הוא קיים? לאן נכנסתי? 
ובכן, הבלוג הזה הוא נסיון בכתיבת סיפור מדע בדיוני. כאוהד ז'אנר המד"ב והפנטזיה מצער אותי לראות בכל פעם שמכל הסוגות הספרותיות, האהובה עלי ביותר היא זו שמכילה את האחוז הגבוה ביותר של זבל. 
קראתי לא מעט מד"ב ופנטזיה בימי חיי. על פי רוב ספרים שזכו בפרסים החשובים של ספרות המד"ב והפנטזיה, כלומר פרס הוגו ופרס נבולה.  אפשר להכניס בתוך הרשימה הזאת את הגדולים של הסוגה: אסימוב, קלארק, סילברברג - כולם נחשבים לסופרים גדולים.
לא אגזים אם אומר שאחד לשלושים סיפורים היה כתוב טוב. לרוב אין שום התייחסות תרבותית אחורה, למה שקיים. אם אתה טולקין יש לך שפע של מקורות השראה  - הם פשוט מתחבאים במיתולוגיות נורדיות. אבל כל שאר החקיינים פשוט שואבים השראה מטולקין בדמות המבנה של הסיפור. כל השאר נבוב וריק.
לא מזמן קראתי שוב את אחד מספרי המוסד של אסימוב. אמנם, מדובר ברעיון מבריק שמעלה שאלות כבדות משקל. אבל סיפור במלוא מובן המילה אין כאן. הרבה אנשים זוקפים דוקא את היכולת לכתוב סיפורים רזים לזכותו של אסימוב, משל היה המינגווי. אבל הרזות של המינגווי מהיא בדיוק העולם הגברי השרירי המכסה על עולם פנימי גועש שאין זמן לדבר עליו כי יש מלחמה או כי מנסים לשרוד. הרזון הוא חלק אינטגרלי מהאמנות. אצל אסימוב אני מקבל את התחושה של שלד של בנין. שרטוט של הרעיון ותו לא.
אז לפני שאטיל רפש בתעשיה, אולי כדאי שאתנסה בדבר בעצמי. יתכן שיש מגבלות על הז'אנר מעצם כתיבתו. יתכן שאני אדיוט. 
בכל מקרה, מסתובבים בראשי זה זמן רב רעיונות לשני סיפורים. סיפור פנטזיה וסיפור מד"ב. אנסה כאן לפתח אותם לכדי סיפורים אמיתיים. פרק בכל פוסט. אולי אלמד משהו על כתיבה, אולי מישהו יקרא ואולי מעולם לא השכמתי עם שחר לגן.