יום שלישי, 19 ביוני 2012

פרק 4 - לתת לפתאים ערמה

משימתו הראשונה של אבנעזר מארנהוף כץ הוכתרה בהצלחה. הוא מצא דירת חדר וחצי בשדרות קספר ליברו, סאו פאולו, ברזיל. לשמחתו הרבה, חמש דקות הליכה הפרידו בינו ובין תחנת הרכבת התחתית לוז. אפילו פארק לוז, הסמוך לביתו, הזכיר לו את הפארק מאחורי דירתו שבדיסלדורף. אמנם, מארנהוף כץ מעולם לא דיבר עם בעל הדירה, לא ראה אותה במציאות ולא בדק את הסביבה, אבל כמה הודעות דואר אלקטרוני, חשבון בנק דיגיטלי ושירות מפות ותצלומי לויין באינטרנט גרמו לו להרגיש כאילו הלך בעצמו, חיפש דירה וחתם על חוזה בארץ זרה שאינו דובר את שפתה. ההתנסות עצמה תרמה רבות לשיפור מצב הרוח שלו. בעולם שבו הרגיש שהוא נטע זר, לפחות מבחינה חברתית, פתאום הרגיש שיש לו מהלכים, שהוא יודע לדבר בשפת בני אדם, שהוא איננו הרכיכה הפגיעה שהוציאו אותה מקונכיתה כי אם, כי אם, טוב, כאן נגמר הדמיון של אבנעזר. החיים, כך חשב, מוצאים להם דרך להסתדר, אולי יתכן שאבן שאין לה הופכין בסך הכל מוצאת לה שקע חדש, שמתאים בדיוק למידותיה, ברגע שהופכים אותה. כך היא חוזרת למצב האין הופכין מהר מאוד.
את תכנית העבודה שלו סידר עוד במטוס שנשא אותו באי נוחות ניכרת מגרמניה לברזיל. מקור מתח, אבטחה, חישה, חישוב, שידור ופענוח, על כל אלה נתן את דעתו ושרטט בקוים כלליים מה דרוש לשבב כזה. הוא העריך את העבודה בלא יותר מחמש שנות פיתוח, רק בשל העובדה שהשבב צריך לשכון לבטח בתוך בני אדם חיים. לו היה זה שבב רגיל היה מסיים את העבודה בתוך שנה. 
יום העבודה הראשון של אבנעזר מארנהוף כץ החל כפי שהסתיימו ימיו האחרונים, בדבר הכי קרוב לעליצות שאפשר לדמיין אצל אבן. הוא ניגש לבעיה הראשונה שלו בחדוה רבה. בעיית אספקת המתח. שבב כזה, כמו שהוא דמיין, לא יוכל לקחת מתח מסוללה שצריך להחליף כמו בקוצב לב. מדובר בשבב שעושה חישובים ומשדר מידע, דרוש מקור מתח זמין יותר וחזק יותר.  בסופו של דבר, לאחר הרבה מאוד נסיונות, נזנח עמוד השדרה כמקום משכנו המתוכנן של השבב. הרגל האנושית, שעולה ויורדת פעמים רבות ביום, היתה האיבר האידיאלי ליצירת המתח החשמלי הדרוש להפעלת השבב.
לכאורה, דבר לא השתנה באבנעזר מארנהוף כץ. הוא הגיע בכל יום למשרד, חילק אתגרים למשימות קטנטנות אותן כתב בעיפרון על גבי ניר חלק ומחק אותן אחת אחת. מה שהשתנה יותר מכל היה החוסר בצוות. אמנם, הוא נפגש מספר פעמים עם חברי הצד הביולוגי של הפרויקט על מנת לדון בבעיות וקשיים שנבעו מהשתלת שבב מחשב בגוף חי ללא מקור מתח יציב, אך עיקר העבודה שלהם היה לספק לו תוצאות. הוא עבד על בסיס התוצאות האלה לבד, ושלח את שירטוטיו ותכנוניו למחלקת הייצו. זו מצידה, סיפקה לו חבילות שבהן היו השבבים שביקש. בסופו של יום, גילה מארנהוף השתקן ממילא, שעבר עוד יום מבלי שדיבר יותר מכמה עשרות מילים. פעם אפילו ספר את המילים שהוציא במהלך היום וסיים בשלושים ושמונה. 
חצי שנה אל תוך תהליך הפיתוח וכבר היה אבטיפוס מנוון שנוסה על בעלי חיים. הצרה הגדולה, מתח נמוך מדי. אם השבב צריך לקבל מידע מחיישנים, לעבד את המידע לביטים ולשדר אותם, הוא צריך יותר כח חשמלי. את המשפט הזה בדיוק אמר מארנהוף בישיבת ראשי המחלקות האחרונה. ליו צ'אן, הביולוג המבטיח לשעבר וראש מחלקת פיתוח ביולוגי בהווה ציין שלא ניתן לייצר יותר כוח, אם כבר, היות שהשבב אמור לתפקד גם אצל זקנים וחולים, הצפי הוא למתחים חשמליים נמוכים יותר וזרם חלש יותר. ראש מחלקת ייצור ציין שעם פחות כוח ממה שיש כיום לא ניתן לייצר שבב שיגיב בכלל, גם כיום, עם האבטיפוס הקיים, השבב נשען על סוללה פנימית שתספק לו את תוספת הכוח הדרוש. מארנהוף שתק כשכולם ציינו את המבוי הסתום שאליו נקלעו. הוא המשיך לשתוק גם כשכולם סיימו להעיר את הערותיהם המלומדות. שתיקה כללית השתררה בחדר הישיבות. עשר דקות נותרו לתום הישיבה.
 "השיגו לי שבב שמשתמש במתחים יותר נמוכים ובזרמים יותר נמוכים" , נשמע קולו של אבנעזר בחלל. 
"אי אפשר" ענה ראש מחלקת הייצור "לסיליקון יש מגבלות, יש מתח מינימלי שהוא צריך לקבל אחרת הוא פשוט לא עובד". 
"אז תשמשו בחומר אחר, לא בסיליקון" 
"בטח, אין בעיה, אתה מכיר דרך לייצר שבבים מפלסטלינה? למה לא אמרת?" 
אבנעזר מארנהוף כץ שתק. הישיבה התפזרה. 
מנהלת השיווק, אישה קטנה עם שיער מתולתל, צחוק מתגלגל ונוהג מטריד להניח יד על בני שיחה, התפרצה למשרדו של מארנהוף כץ למחרת. אבנעזר היה מופתע כל כך שהפיל את עפרונו, קם ממקומו, ישב שוב ובאופן כללי לא ידע מה שיעשה. 
מנהלת השיווק, אלכסנדרה, לקחת כיסא וישבה. 
 "מה שלומך מר כץ? זה יום מבשר גשם הא? אני שונאת את הימים המעוננים האלה, הכל מעיק וקשה לנשום, אני אומרת, אם הגשם רוצה לרדת שירד - מה הקטע עם כל המועקה לפני כן? זה כמו כשאתה אוכל את האוכל המגעיל בחדר אוכל שלנו ומבזבז יום בהתפתלות מכאבי בטן לפני שאתה מקיא."
ברגע זה פרצה אלכסנדרה בצחוקה המתגלגל. מארנהוף נבוך, האדים, הסתכל לכל הצדדים, ניסה לחייך קצת ולבסוף פלט מין שיעול שאולי היה בו שמץ של צחוק. מארנהוף השתדל להתרחק כמה שיותר מאלכסנדרה מרגע שפגש בה, אנשים מסוגה גרמו לו להרגיש מאוד לא בנוח, בדיוק כפי שהרגיש עכשיו. 
"בכל מקרה, אגש לעניין. חשבתי על כמה דברים שקשורים לשיווק של המוצר שלנו. אני צריכה את עזרתך ". 
מארנהוף לא הבין. אלכסנדרה היא אשת שיווק. לפי כל מדד, היא היתה שייכת לחלק הטיפש של החברה. במה הוא יכול לעזור לה? מה תבין ממה שיאמר אי פעם? 
:"בבקשה" 
"ובכן, נכון לעכשיו המוצר שלנו יצא כשהוא מגובה בסוללה פנימית, כמו שהבחנת אין לנו מספיק כוח חשמלי להשתיל שבב שיעבוד ללא אספקת חשמל מבחוץ וזו בעיה." 
"למה?" 
"כי אף אדם עם חופש בחירה לא יסכים ללכת לניתוח אחת לשנה כדי להחליף את הסוללה של השבב שלו ואף אחד לא ירצה להסתובב עם סוללה מחוברת לגוף מבחוץ רק בשביל השבב שלנו" 
"ואם לא היתה סוללה, פתאום אנשים היו רצים לקנות את השבב?" 
"לא, אבל הם לא קהל היעד שלנו, לא להם אנחנו משווקים את השבב" 
" לא? " 
"היית פעם בבית חולים מר כץ?" 
"לא" 
"אתה בא, נרשם, מוציאים לך כל מיני טפסים, מדביקים מדבקות, בודקים חום ולחץ דם, לפני שהספקת לומר מילה כבר אספו עליך מידע ותייגו אותך. הטיפול מתחיל רק אחר כך. השבב שלנו צריך להיות חלק מהסרט הנע הזה אם אנחנו רוצים שהוא יצליח. מדבקות, טפסים, שבב. בשביל זה צריך שבב קטן בלי סוללה שתהליך ההחדרה שלו לגוף קצר ולא מציק. אחרת לא ישתמשו בו". 
"ובמה אני יכול לעזור?" 
"אתה הצעת לעשות שבב שעובד על פחות חשמל, נכון? "
"כן" 
"ואתה יודע איך לעשות את זה?" 
"לא"
אלכסנדרה חייכה חיוך רחב. היא קמה ממקומה, הוציאה מכיס המכנסים שלה קופסה קטנה, הניחה על השולחן ושמה את כף ידה על כתפו של מארנהוף. 
"מר כץ, שלחתי לך דואר אלקטרוני. אני רוצה לשמוע מה דעתך, שמתי עוד עותק אצל ליו צ'אן".
אלכסנדרה הסירה את ידה סוף סוף ממארנהוף. הוא נשם לרווחה. 
"רוצה לבוא לאכול צהרים? אני מבטיחה לא להקיא עליך עד מחר" 
הצחוק המתגלגל נשמע שוב ואלכסנדרה יצאה. תחושת האי נוחות ליוותה את מארנהוף עוד כמה דקות טובות.

יום שני, 11 ביוני 2012

פרק 3 - כעס בחיק כסילים

פליסיה בן שבת הלכה אחרי האיש. הוא שירך את רגליו במה שנראה כחוסר חשק לחיות. האיש נע כמי ששד כופה אותו לקחת את רגליו ממקום למקום. ההבעה על פניו הראתה עייפות מעורבבת בתיעוב לכל מה שראו עיניו, מעל כל אלה צפה ועלתה אדישות.
הם הגיעו לחדר שכנראה היה חדר הביקורים בכלא. האיש סימן תנועה קלה בידו והשומרים שיחררו את פליסיה לעמוד ללא אזיקים. הם יצאו מהחדר לאחר תנועה קלה אחרת מידו של האיש.
"אפשר להציע לך קפה?" שאל אגריפה ברזאני.
מכל המשפטים האפשריים, לזה ציפתה פליסיה פחות מכל ולו רק בשל העובדה שהאיש ידע מהו אותו הדבר שחסר לה יותר מכל בכלא. לא משפחה, שכנראה כבר התכחשה לה ומכל מקום לא  אהבה, לא חברים, שיכלה למנות במספר בינרי בן שתי ספרות, או למנות על כף יד שקטעו את אגודלה, לא אוכל טוב, לא ים או אור שמש. דבר אחד חסר לה כמו הורה שחסר לפעוט שזה עתה גילה שכל ההורים לקחו את ילדיהם מן הגן והוא נשאר אחרון ללא הורה. 
קפה. ארומה שמשתלטת על הנפש, טעם מריר, דומיננטי, תחושה של עוצמה מחלחלת בגוף. היא הנהנה והאיש אותת בידו פעם נוספת בזקיפת שתי אצבעות.
הם ישבו זה מול זו, שותקים. אגריפה השתעל פעם ופעמיים. דקה או שתים נקפו. 
איש נכנס פנימה ובידו מגש ובו שני ספלי קפה מהבילים. פליסיה בן שבת פשטה את ידה אל הספל שהונח מולה, היא נשמה את ההבל בציפיה. הארומה היתה מבחילה, הטעם לא קיים, תחושת העוצמה איננה. מה שהגירה אל קרבה לא היה קפה. היא יקרה את הנוזל בשאט נפש.  אגריפה גם הוא עיווה את פניו.
"בדיוק מה שאני אמרתי כשהגישו לי את זה בפעם הראשונה, זה גורם לך לשאול את עצמך למה אתה חי"
פליסיה, שלא היתה מורגלת בדיבור, השתהתה. 
"ולמה אתה חייב לשתות דבר כזה?" 
"אני לא חייב, פשוט זה הדבר הכי קרוב לקפה שיש עכשיו בשוק" 
"מה?" 
 " במאי 2046 ברזיל וויטנאם, החליטו להטיל מכסות ייצור מחמירות על קפה על מנת להעלות את המחיר. התוצאה המיידית היתה עליה של חמש מאות אחוז במחיר הקפה ביוני וביולי. מחיר ליברה אחת של קפה בבורסת הסחורות של לונדון עמד על עשרים דולר. באוגוסט צללו מכירות הקפה עד לעשרים טון בכל העולם כולו. יצרניות הקפה החזיקו בעמדתן הקשוחה לגבי מכסות עד מרץ 2048, שבו החליטה ברזיל לצמצם את שטחי הגידול לטובת ייצור אנרגיה ביולוגית. וייטנאם הצטרפה ליוזמה, הודו לא פיגרה וייצור פולי הקפה בעולם הצטמצם בשמונים אחוז". 
"אבל, מה עושים כל האנשים שצרכו קפה עד עכשיו?" 
" עבדך הנאמן פה קנה במשך כמה חודשים כל יום ספל של קפה אמיתי. כשנגמרו כל החסכונות שלי אמרתי לבעל בית הקפה כי אפס כסף ואין לפניו כי אם גווייתי ואדמתי והנני ואהיה עבד לו. הוא, מצידו, אמר לי שהוא מפסיק למכור קפה וזו היתה הפעם האחרונה שלא שתיתי צפיעי גמלים בספל חרסינה לבן."
בסוף הנאום הזה חייך אגריפה חיוך מריר ששיווה חן לפנים הלאים שלו. 
פליסיה חשבה שהוא התבדח באופן כשלהו,או רמז למשהו אבל לא הבינה ולא העזה לשאול.
"לעניינו, באתי לקבור את קיסר, לא להלל אותו. יען משח אדוני אותי לבשר ענווים, שלחני לחבוש לנשברי-לב, לקרוא לשבויים דרור, ולאסורים פקח-קוח. מה דעתך?"
" מה דעתי על מה?"
"על ההצעה שלי" 
"איזו הצעה?" 
"ששטחתי בפניך הרגע"
פליסיה ניסתה למדוד את מידת הנזק שתעשה לעצמה אם תראה כעס או תסכול. היא החליטה שהאיש לא יצווה להשליך אותה לצינוק אם תנשך אותו קצת.
"עד עכשיו הבנתי אולי עשרה אחוז ממה שאמרת, במשפט האחרון איבדת אותי לגמרי, אכפת לך לומר משהו מובן לשם שינוי או שמילים גבוהות משמשות אותך תמיד כדי לרמות אנשים?" 
המבט על פניו של אגריפה ברזאני השתנה למשהו כמו שנראה כמו שעשוע. שעשוע של אריה צעיר כשהוא תוהה מאיזה צד חונקים אילה שאמו הביאה לו לשם תרגול. פליסיה העדיפה את החיוך המריר. 
"אני לשחרר את מפה את לעבוד בשבילי. כסף לא, בית כן, אוכל כן, בגדים כן, מברשת שיניים כן, משחת שיניים כן, איפור לא, נעלים קצת, את לדעת לקרוא?
פליסיה תהתה בינה לבין עצמה מדוע עכשיו היא כועסת. בדיחות שכוונו אליה חדלו מלפעול את פעולתן עוד כשהיתה קטנה. היא כעת בת עשרים ושבע. ובכל זאת, העלבון הזה לא החליק מעליה.  
"לך תזדיין , דחליל." 
אגריפה נראה מופתע לרגע. אחר כך חזר למבט העייף שלו. 
"סליחה, לא התכוונתי להעליב, את פשוט הזמנת את זה. בכל אופן, אני מניח שאת מבינה במה מדובר, יש לי יפוי כוח חתום ממדינת ישראל ומהנהלת לייף אנטרפרייז להוציא אותך מבית הכלא בתנאים מגבילים מאוד לצורך ביצוע עבודה. אם תבצעי אותה על הצד הטוב ביותר תשוחררי מהכלא. מה דעתך? 
" למה דוקא אני?" 
" אני לא צריך לענות לשאלה הזו, אני מציע שוב ובפעם האחרונה, מה התשובה שלך?"
" כן"
"טוב. אני אכין את הניירת, אבוא לאסוף אותך מחר, עד אז אולי תפתחי קצת חוש הומור, את הטמטום והבורות לא סביר שתשני בזמן הקרוב". 
אגריפה ברזאני סימן בידו. שני השומרים הרגילים לקחו את פליסיה בחזרה לתאה. פגועה, מתוסכלת, שונאת. היא לא הרגישה חיה כל כך אולי חמש עשרה שנה.
אמא שלה, מזל בן שבת, אמרה לה מעט לפני שנכנסה לכלא שאלוהים נתן לה שכל והיא הלכה והמירה אותו לאפסים ואחדות.פליסיה כבר רחשה בוז מופגן למזל ולא היססה לענות שאלוהים כנראה לא חנן את מזל בן שבת בשכל ולכן היא חייבת להשתמש בגוף שלה במקום. מאז לא ראתה את אביה ואמה. לכן גם לא ציפתה לביקורי משפחה. וגם אז לא חשה עלבון, צער כעס או חרטה. פתאום בא איש, מכלבי השמירה של העדר הנקרא בני אדם, ראש מחלקה בתאגיד שכל עסקו שעבוד, אומר לה כמה מילים ומצליח להוציא אותה משלווה סטואית של כמה שנים. יהיה די זמן לברר את זה, התהיה הדחופה יותר היתה, איזה עניין יש ללייף אנטרפרייז, התאגיד שהיא נשבעה להפיל, במישהו כמוה. היא בסך הכל גילתה משהו שהם בודאי ידעו - היא כתבה קוד, אמנם קצת מסובך, שהתשתמש בפרצה של הלייף מטר. הקוד גרם ללייף מטר להפסיק לשדר אותות מצד אחד, ומצד שני לא גרם למערכות הניטור לזהות את הפסקת השידור. במשך יומים מערכות המיחשוב של לייף אנטרפרייז קיבלו שדרים מזוייפים משבבים של אנשים אחרים שזיהו אותם כפליסיה בן שבת למשך כמה דקות. 
בסך הכל לא היה כאן הישג גדול, רק סבלנות, יכולת ניתוח של פרוטוקול תקשורת, הרבה מאוד ניסוי וטעיה ובעיקר נחישות. אף אחד אחר לא עשה את מה שהיא עשתה כי אף אחד אחר לא חשב שלחבל בלייף מטר זה כדאי. אז מה יש לה, בוגרת תיכון בקושי,  להציע לתאגיד שתקציב המחקר שלו גדול כמו תקציב שנתי של חצי עולם וצוותי המחקר שלו מאגדים כמויות בלתי נתפסות של ידע, יצירתיות ותושיה?   
   
     
  

פרק 2 - ואכלתם ישן נושן

אבנעזר מארנהוף כץ חגג לא מזמן את יום הולדתו השלושים. זה לו תשע שנים שהוא  מהנדס חומרה באינטל דיסלדורף והוא עדין לא זכר את שלוש האותיות שהיוו את ראשי התיבות של שם הקבוצה בה עבד. הוא לא הכיר אף אדם בחברה למעט חברי הצוות שלו והמנהל הישיר. הוא לא הגיע לאף שיחה שעסקה ב "ארגון מחדש". אחת לשנה או שנתיים היה מתחלף מנהל על באיזשהו מקום והמנהל החדש היה חש דחף לבצע ארגון מחדש ולהודיע לכולם על כך. התוצאה של אותו ארגון מחדש היתה תמיד זהה. אבנעזר מארנהוף כץ במקומו מונח ונראה היה שכך יהיה עד סוף כל הדורות. בהיפקד כל רוח ונפש יפקד מקומו של אבנעזר מארנהוף כץ אשר לו לא רוח ולא נפש.  כל חברי המחלקה שלו קודמו, או עברו למחלקות אחרות, והיו כמה שפוטרו. אבנעזר, כך נדמה לא היה כתוב בספרו של אף אל (או מנהל בכיר) להישפט לשבט או לחסד.
בכל הערכה שנתית הוא "עמד בציפיות" מה שלא הקנה לו אף פעם את הזכות להעלאה במשכורת. הוא גילה שבארוחת צהרים ממוצעת עם הקולגות שלו הוא מוציא לא יותר מעשרים מילים וכולן נוגעות למיקומם של עזרי אוכל שונים כמו "מלח" "קנקן מים" או "קיסם". בעוד שמחלקתו של מארנהוף נחשבה לחבורה עליזה וחסרת תועלת, הוא היה, לפחות בעיניו, מי שמצדיק את קיומה הכלכלי של המחלקה מי שגורם לעבודה להיות מוכנה בזמן ומי שבכל הזדמנות קיבל מהמנהל שלו עצה ידידותית שעסקה במועדים המתאימים לדיבורים על עבודה ובאלו שאינם מתאימים - כמו הפסקת קפה ארוחת צהרים או יום כיף.
מארנהוף כץ עצמו לא היה מצר על מצבו כלל וכלל, אדרבה, הוא אהב את עבודתו ועשה אותה היטב, לפחות בעיניו. הצוות של אבנעזר היה אחראי על שבב מסויים מאוד בלוחות אם של מחשבי על מאוד מסויימים. שבב זה אסף נתונים מחיישני טמפרטורה רבים וביצע על הנתונים האלה קבוצה מוגדרת של חישובים מסובכים וארוכים. את תוצאות החיושבים הוא היה שולח למעבד, שבסופו של דבר, ניפק תחזיות אקלים מדויקות יותר מכל מה שניתן לקוות. הוא היה מסתפק בלעשות את העבודה הזאת עוד הרבה שנים, אלמלי אתרע מזלו ובהיותו בן שלושים שנים ושלושה שבועות זומן על ידי המנהל הישיר שלו, לשיחה. המנהל בישר לו שהיות ששני הלקוחות העיקריים של הפרוייקט שלהם, ממשלת ארצות הברית והאיחוד האירופי, מקפיאים את המימון לפרוייקט. 
אם היה מדובר בעובד רגיל במחלקה, אבנעזר מארנהוף כץ היה פשוט משובץ למשרה אחרת במחלקה אחרת אבל היות שאבנעזר מארנהוף כץ היה העובד עם תוצאות ההערכה הנמוכות ביותר, הרי שלא נמצאה כל מחלקה שתסכים לקבל אותו אל שורותיה. המנהל הציע, כמוצא אחרון לפני פיטורין, שמארנהוף יגיש הצעה ל "קרן החדשנות" של החברה, אם יהיה לו רעיון חדשני ומבטיח, יוכל לקבל מימון וזמן לממש את הרעיון ומשם להמשיך את עבודתו בחברה. בכל השיחה לא פלט מארנהוף יותר משבע מילים וצירוף יחיד של שתי מילים. מהצד של מארנהוף נשמעה השיחה כך: 
בסדר, כן, מה, אולי, אני מבין, להתראות.
חמש דקות אחר כך מצא עצמו אבנעזר מארנהוף כץ ישוב ליד שולחן המשרד שלו. בידו עיפרון ומולו דף חלק. 
יומים אחר כך הדף הכיל כמה שורות: 
עיבוד טמפרטורה.
שדה חיטה, בצורת. 
רכב, צריכת דלק. 


יום שלם נוסף עבר. פריצת הדרך הגיעה כאשר מארנהוף כתב על הדף שלו: 
לא טמפרטורה.
הדוא"ל לגברת קוני דה שיניאק - ראש מחלקת חדשנות הכיל בדיוק את המרכיבים הנחוצים להצעה לקרן החדשנות של החברה.        
 מארנהוף הציע רעיון לשבב המודד מדדים חיוניים בגופו של אדם ושולח את הנתונים למרכז בקרה, כך, ברגע שקורה משהו חמור נשלחת עזרה אוטומטית, ללא צורך בהתערבות האדם עצמו שאולי חווה ברגע זה שבץ. הרעיון היה מאוד לא חדש. למען האמת, כבר היו מכשירים כאלה בשימוש בבתי חולים פרטיים ולחולים ששוחררו הביתה .אבנעזר מארנהוף נעץ את סיכת החדשנות באופן המימוש. השתלת שבב בעמוד השדרה וקבלת נתונים ישירות מהמח, מחזור הדם או כל איבר אחר בגוף.  אמינות הנתונים תהיה גבוהה, סיכוי נמוך מאוד לטעות באבחון. הדוא"ל הסתיים במילים:  וכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא  - מארנהוף  ראה את זה פעם בכרזה של סרט. 
מארנהוף קיווה שהרעיון שלו לא יתקבל. לא היה לו מושג איך להנדס שבב כזה. ללא ספק, רמת האמינות הנדרשת משבב כזה היא גדולה ממה שאי פעם נצרך לו, על איזה מקור כח הוא אמור לעבוד? ומה יקרה אם יתקלקל? והוא עדין לא חשב על אבטחה של השבב. כל אלה נראו לו בעיות בלתי פתירות נכון להיום. כישוריו נראו לו דלים, ידיעותיו בלתי מספיקות ומעל לכל, רעיונותיו נראו לו דלים ולא מעניינים. את הדוא"ל שלח בכל זאת, אבל לבו כבד עליו כאילו כבר נדחה הרעיון.  
אולי בגלל התחושה הזאת, לא ידע מה שישיב לגברת קוני דה שיניאק שהתקשרה אליו לברך אותו על זכייתו במענק המחקר מצד הקרן לחדשנות.  מארנהוף, כך אמר לו הקול בטלפון, יצוות אל ביולוג מבטיח מסין. שניהם יגייסו להם צוות ויעברו למעבדה חדשה בברזיל. מארנהוף לא השיב במשך מספר שניות. לכאורה, הרי הוא הדבר אשר ביקש לו. לא, לא זאת ביקש. הוא רצה להישאר במקומו, לעשות את מה שידע, לפרוט את יום העבודה למשימות קטנות, לרשום אותן בכתב יד על נייר ולמחוק אותן אחת אחת, לקום בסוף יום העבודה מן הכסא ולראות את כל המשימות מחוקות. לעלות על הרכבת התחתית ולהגיע לדירת חדר וחצי שחלק עם עצמו ובשרו - אבנעזר מארנהוף כץ. 
עתה יאלץ לעבור לארץ אשר לא ידע, לעבוד בצוותא עם אדם אחר, והגרוע מכל - הוא ידע שפריטת היומיום למשימות קטנות תהיה קשה יותר ותהיינה משימות שלא תימחקנה מעוות שלא יוכל לתקון. 
בלב כבד הודה לגברת קוני דה שיניאק. היא, מצידה אמרה שיתראו בשבוע הבא המשרדי הקרן בדאבלין אירלנד. קולה נשמע נעים, אולי קצת מנחם. כאילו ידעה על מצוקתו של אבנעזר מארנהוף כץ וכאילו אמרה לו כי יעבור במים איתו היא וכי ילך במו אש לא יכווה. הטלפון בצד השני נטרק ומארנהוף התפכח מאשליית הנעימות. קוני דה שיניאק אמנם עושה הרבה עבודו, אך הוא יצטרך למצוא לו דירת חדר וחצי בברזיל, ומי יודע אם יש רכבת תחתית זמינה להיכן שהוא הולך. 
 

יום שני, 30 באפריל 2012

פרק 1 - יושבי חשך וצלמוות

פליסיה בן שבת פקחה עיניים.
"החדר לבן. את לא יודעת איפה את, את לא יודעת איך הגעת לכאן. תיכף תיכנס אחות ותבקש ממך לנוח. הכל יחזור מעצמו. אישה תבוא אליך ותחבק אותך. היא תאמר שהיא אמא שלך. את לא תזהי אותה, אבל ככל שינקפו השעות את תיזכרי. תוך כמה ימים תצאי מכאן ויספרו לך שהיית חסרת הכרה במשך כמה שבועות".
פליסיה נאנחה. תמו עשר שניות של דמיון מודרך. החדרון היה אפור, היא ידעה כיצד הגיעה לכאן, אף אחד לא יבוא לבקר והיא בילתה אלף ושלוש מאות עשרים ושמונה ימים בהכרה מלאה ושוממת. אמנם לא ידעה בדיוק מה מיקומה על פני הגלובוס, אבל לא היתה לכך שום משמעות.
היא היתה מבודדת מכל האסירים שבודאי היו כאן. יתירה מכך, שני אנשים ליוו אותה בכל עת ולכל מקום. היא ידעה שהיא היחידה בכל הכלא שביקרה אצל רופא בשר ודם. היא כנראה היתה הנטל הכבד ביותר על מערכת הכלא, אחרי הכל, היא היתה היחידה בכל הכלא ובין הבודדים בעולם ללא לייף מטר.
בתחילה תהתה מדוע לא הזריקו לה שבב חדש, זה היה מייתר באחת את השומרים, את הבידוד, את הצורך ברופא שיוודא שהיא בריאה, משטח אותה לחלק מהמרקם ההומוגני של הכלא שבו היתה. לאחר כמה שבועות כבר נוצר סדק קטן בשריון החירות שלה. ברגע של היסח דעת צימחה בה השתוקקות קטנה להשתייכות. לאסירים האחרים, אלו שנשאו את הלייף מטר שלהם, היתה גישה לרשת הכלא. הם קיבלו מטלות לימודיות והיו יכולים לתקשר אחד עם השני בכל עת דרך רשת הכלא. היא לא יכלה לתקשר בשום דרך עם אף אחד, שומריה מעולם לא דיברו איתה, הטרמינל בתא הכלא שלה לא הגיב אליה, לא היה לה לייף מטר.
אותו השבב שכלא את כל האחרים, זה שאיפשר למערכת האוטומטית של הכלא לנהל אותם כמו עדר, אותו השבב הוא זה שקשר אותם לקהילה אחת. באופן מוזר כל כך, הדבר שמיסמר את כל האסירים לכלאם היה השבב אבל הם מעולם לא העיזו אפילו לנסות להיפטר ממנו. בלעדיו, אין להם חיים. רוצחים, אנסים, גנבים, נוכלים, מלאי קעקועים וצלקות קרב, כל גבורתם ועזות הפנים שלהם נמוגו בפני האפשרות שיאבדו את השבב שלהם. הם מילאו כל מטלה לימודית בחריצות ובזריזות. הם שמרו על התנהגות מופתית. אף אחד לא רצה לאבד את השבב שלו. את אותו המעשה הבלתי נתפס היא ביצעה בעצמה, מרצונה, ללא חשש ועם תקוה לעתיד טוב יותר. עתה הבינה יותר מכל זמן אחר שזהו עונשה. העדר שבתוך הכלא והעדר שמחוץ לכלא גם יחד לא יקבלו אותה בחזרה לעולם.
פליסיה בן שבת קמה והסתכלה בגופה בעיון. היא כיווצה את שרירי האמה שלה, אחר כך זרוע וכתף ולבסוף גב ובטן. היא הסתכלה בפרקי אצבעותיה. פרקי אצבעות שעשרות אלפי מכות אגרוף בקירות בטון הפכו אותם לגושי עצם חסרי חן וחסרי תחושה. השומרים סיפקו לה לוחות פלסטיק קשיחים ועבים להתאמן עליהם. עתה כבר יכלה לשבר אותם בכמה מכות ישירות של אגרופים חסרי רחמים. לאחר שהתענגה קמעא על עצמת הגוף הממושמע שלה, עברה לחלק המהנה באמת של היום. השומר ניגש אליה בעוד היא מצמידה את כפותיה לרצפה. הוא איזן על גבה לוח אבן כבד ופליסיה  החלה לבצע, באיטיות מדוייקת ושלווה את כפיפות המרפקים שלה. הכאב היה נפלא. אחר כך הגיע תור כפיפות הבטן ולבסוף, מכות האגרוף.
פליסיה בן שבת היתה רזה. סיבי שריר, גידים, עצמות, פרצוף קטן ועכברי, שפתים דקות וחסרות צבע, עיניים חומות, צמה דקה של שיער שחור ועור חיוור. הכל בה אמר סיגוף, חיסכון, חומרת סבר. אמא שלה, מזל בן שבת קראה לזה מינימליזם גופני ואמרה לה כמה פעמים שאף אדם לא יגיע לשום דבר בחיים אם לא יתן לקצת מעצמו לצאת החוצה. חיוך, קימור, צבע, משהו. שאר בני האדם פשוט ידלגו עליו במבטם. כאילו ראו כסא חסר יחוד או מגבת אפורה על מתלה. פליסיה, מצידה, שמחה להיות כסא או מגבת, ולו רק בגלל שהדבר לא מצא חן בעיני אמה.
תמו חמישים דקות של חסד. השרירים היו באפיסת כוחות. היא ניסתה, ליתר ביטחון, לבצע עוד כמה כפיפות מרפקים וראתה שהידים סרבו להרים את הגוף. השומר לקח את לוח האבן ועכשיו נשאר רק לעבור את הנצח עד לארוחת צהרים, את כל חיי העולם הבא עד לארוחת ערב ולמקלחת ושעה של חיי העולם הזה בהן תשכב ותפזם לעצמה את השירים המעטים שהכירה. האסירים האחרים יכולים להאזין כמעט לכל מוזיקה שירצו, להם יש לייף מטר. לה אין. הם בני אנוש, או חיות מחמד או חיות משק של בני אנוש. היא לא היתה בטוחה שהיא יצור חי מבחינה ביולוגית.
ובכל זאת, את חובה לאותו העדר שילמה. את קובעת כוס התרעלה תשתה ואולי, בעוד שנים רבות מהיום, מישהו יחשוב שיש לפיתוח עליו עמלה שנים רבות ערך כלשהו. ודיה בכך להמשיך ולשמום. מינימליזם גופני.

איש נכנס לתא הכלא השלה. כפוף, רזה, קירח, בעל עיניים כחולות מימיות - כמעט שקופות שעוטרו בגבות עבותות ואפורות.
"פליסיה בן שבת?" הוא שאל בקול צרוד.
"כן".
"אגריפה ברזאני, ראש מחלק פנים בלייף אנטרפרייז. בואי איתי בבקשה".
האיש שירך את רגליו החוצה מן התא. כל תנועתו בעולם נראתה אחוזת לאות.
שומריה של פליסיה בן שבת אזקו את ידיה ורגליה, קשרו אותה לכסא גלגלים, והובילו אותה אחר האיש.   
      
   
         

מקל שקד

לכל שנים וחצי הכועסים והמאוכזבים מכך שהשארתי את פליסיה בן שבת, אגריפה ברזאני ואבנעזר מארנהוף כץ מטים ועומדים, הנני ואתנצל. 
לאחר שקראתי את הסיפור קרוא ושוב, הגעתי למסקנה שהוא חסר יותר מדי פרטים, עולות בו שאלות מתמיהות מדי וככלל הוא אינו מעורר אמון. 
בנוסף לכך, ניסיתי להגביל עצמי ל 500 מילה לפרק. בפרקים הראשונים הדבר עלה בידי, ככל שעבר הזמן מצאתי עצמי כותב פרקים יותר ויותר ארוכים, מה שגרם לסיפור להיראות כמו הקוראן או סדרי המשנה, הקצר בהתחלה והארוך בסוף. המבנה הזה אולי קוסם לעורכים קדומים, אבל אני מוצא אותו לא סימטרי באופן מעורר אי נוחות.   
אני משאיר את המתכונת הישנה על עומדה, משנס מתנים ומשכתב את כל הפרקים. מנחת זכרון, מזכרת עוון. 

יום שישי, 27 בינואר 2012

פרק 19 - גשה נא ושקה לי

פליסיה ואגריפה סיימו את בקבוק היין והאוכל בשתיקה שהביכה את שניהם. אגריפה נשבר ראשון.
"לא באתי לעבור איתך על התכנית פליסיה"
"אני יודעת אגריפה"
"תראי,  זו הדרך שלי לומר לך תודה"
"תודה על מה?"
"היה לי תענוג גדול לעבוד איתך, עד כמה שזה נשמע לך שקרי. אפילו חייכת אלי פעם, זה הישג לא מבוטל"
"אני לא אזקוף את זה לרעתך, אגריפה"

פליסיה עמדה בחדרה ובדקה שכל הציוד שלה מוכן. יוני באיזור הזה של מונגוליה הוא חם כמו בדימונה, שום דבר שהיא לא מכירה. דפיקה נשמעה בדלת. 
"יכנס מר" 
אגריפה נכנס, מחויך, אולי אפילו מעט בישן. "באתי לתת לך משהו"
"אתה מודע לעובדה שאני שונאת מתנות?" 
"אם אני מכיר אותך, לפחות חלק מהמתנה שלי ישמח אותך" 
"אני מתה עוד כמה ימים, מה כבר יש לי להפסיד?" 
"עצמי עיניים" 
"אני כבר ילדה גדולה, אגריפה, מספיק עם הילדותיות, זה לא מתאים לך" 
"אני כבר איש זקן, לא תכבדי אותי אפילו פעם אחת?" 
"טוב, אשמאי תאגידי, אעצום עינים אם זה מה שיגרום לך שמחה" 
פליסיה עצמה עינים, היא שנאה הפתעות, מתנות או כל סוג אחר של תשומת לב. עכשיו זה כבר לא שינה, ונמאס לה כבר להתנגד, לשרוט, לנשוך ולהרחיק מעליה כל חי, מה גם שכל חי כלל בחצי השנההאחרונה אך ורק את אגריפה. 
הריח עלה באפה מיד. היא השאירה את עיניה עצומות. היא ידעה שמה שיש לו ביד אינו אמיתי. אגריפה צדק. אי אפשר היה להשיג קפה אמיתי ברדיוס של אלפים קילומטר לפחות. וגם אז, במחיר שבדרך כלל לא ננקב במספרים. היא השאירה את עיניה עצומות עוד דקה ארוכה. אחר כך פתחה את עיניה וראתה כוס מונחת לפניה. אי אפשר היה לטעות בנוזל השחור. זה היה קפה. קפה אמיתי. שש שנים עברו מאז שתתה קפה והיא אפילו לא זכרה את התעצומות שספל מרוכז כזה יכול ליצוק בה.  היא הרגישה כאילו משהו שפקק את ההכרה שלה השתחרר.
"מאה גרם, במשכורת שנתית שלי, אחרי שניצלתי את כל הקשרים שיש לי בעולם וזה שווה כל אגורה". 
"אתה מטורף, תודה". 
"ועכשיו לחלק השני, אני לא בטוח שתאהבי אותו אבל שמעת על מרסדס סוסה במקרה?" 
"השם מצלצל לי מוכר. תן לי דקה להיזכר" 
פליסיה שוב עצמה את עיניה לדקה ארוכה, היא זכרה פריט מידע אזוטרי, משהו שניל, מהמחתרת הראשונה  אמר לה פעם, משהו על אוצרות שנעלמו, לעזאזל הקפה המשכר, המחשבות בהירות כל כך. 
"השירים האבודים - אחד מהם שלה. לא ידעתי שאתם גם הרסתם את השירים האלה, הם נראו לכם חופשיים מדי?"
אגריפה הציץ מאחורי ראשה של פליסיה בן שבת. הוא נראה משועשע וזה נראה לפליסיה מסוכן.
"מה אתה מחפש?"
"את החור בראש שעשו לכם במחתרת כששאבו לכם את כל השכל, אווזה" פליסיה לא הרגישה כעס עכשיו, לא אחרי הקפה, בכל אופן.
"בסדר, אם אימפריית הרשע שלכם לא אחראית להשמדת התרבות החופשית, אז מי כן?"
"קודם, האזיני איתי לשיר של מרסדס סוסה"
"עזוב, אגריפה, אתה מבזבז עלי מוזיקה טובה, אני לא מעריכה מוזיקה כל כך"
"טוב, עזבתי"
"יופי, עכשיו ספר לי על השירים האבודים, מי העלים אותם?"
"לא משנה, פליסיה, זה אדם שהכרתי ואהבתי מאוד. את מזכירה לי אותו"
אפשר היה לומר הרבה דברים על פליסיה, היא היתה בלתי ידידותית בעליל, מסתגרת, חסרת נימוס או השכלה בסיסית, אבל היא ידעה לזהות מתי לא ניתן להמשיך להציק לבני אדם בעניינים מסוימים וכשהגיע העת הזו, היא ידעה לותר.
"איך אני מזכירה אותו?"
"הוא היה כמוך בדיוק. אותו אופי בלתי נסבל, אותו חוסר השכלה, אותה בורות בכל מה שאינו הלייף מטר. ההבדל ביניכם היה שהוא אהב מישהי פעם, במשך שנה וחצי, וזה שינה אותו"
"גם אני אהבתי מישהו,ולמרות שהוא משלח אותי מעל פניו למות במונגוליה, אמשיך לאהוב אותו, כמו קפה טוב, כמו שמש בחורף, כמו מעט הדברים שאני אוהבת בעולם הזה"
חמש השניות שלקחו לאגריפה להתעשת מהמשפט הזה הסתיימו לאט. 
"יש לך דרך מאוד מוזרה להביע אהבה, הגברת בן שבת. תרשי לי לנשק אותך?"
שלושים וקצת השנה שהבדילו בן פליסיה בן שבת ואגריפה ברזאני ואולי גם עובדה שהיתה זו הנשיקה הראשונה אי פעם של פליסה בן שבת, גרמו לנשיקה הזו להיות אחד המעשים המגושמים, חסרי החן והפחות נעימים לעין שנראו במחוזות האנושות המוכרת בשלושת אלפי השנים האחרונות לפחות. 

פרק 18 - ####